האוצר האבוד של מאריצה בלום.

        סיפור הזוי בחמישה פרקים


        פרק א - אספרסו קצר עם חלב חם בצד

הסיכוי של ילד העונה לשם כַּלֵּב קָאַצֵנְאוֹיְיגֶן לשרוד בהוויה הצברית של שנות החמישים  שאף לאפס. לא יפלא איפוא שהיה מושא ללעג ולקלס על ידי בני כיתתו וילדי השכונה שבה למד וגדל. הכל קראו לו "כלב עם עיניים של חתול" (קָאַצֵנְאוֹיְיגֶן – עיניי חתול ). אבל גם ככה ללא הצרות שנבעו משמו, לא שפר עליו גורלו. למרבה הצער,  עוד בהיותו עול ימים התייתם מהוריו ונשאר גלמוד וערירי.  ובשעה שסיים את חוק לימודיו החל מיד לעבוד לפרנסתו. יצא שלא עלה בידו לרכוש מקצוע של ממש, לא כל שכן השכלה.
הוא גר בגפו בדירת שני חדרים שהותירו הוריו בשיכון עמידר. וחי מעבודות מזדמנות.  תחילה כנער שליחויות ולאחר שרותו הצבאי עסק בשרברבות ובעבודת תיקוני בית קלים. גם בתחום הרומנטי לא זרח כוכבו, כי מי כבר תרצה לצאת עם הלא-יוצלח הזה, העונה לשם כַּלֵּב קָאַצֵנְאוֹיְיגֶן.

יצא לי להכירו שלא בטובתי, בראשית שנות ה-90 בנסיבות רטובות למדי.  שבת אחת כששבנו מטיול טבע, חיכתה לנו במורד המדרגות שלולית חשודה. ככל שהתקרבנו לדלת הכניסה התחוור שמקור הנזילה הוא בביתנו.  ואכן שנכנסנו פנימה, הרהיטים כבר היו בעיצומה של תחרות שחיה צורנית.
מבדיקה ראשונית  שערכתי בעודי מתבוסס במים שנקוו,  התברר לי מקור התקלה.  שינסתי איפוא מותניים, עלעלתי בדפי זהב למציאת פתרון מהיר ומשביע רצון בבחינת - יעלה כמה שיעלה,  והשם הראשון שעלה מדפיו הצהובים של המדריך תחת הערך "אינסטלטור" היה "כַּלֵּב קָאַצֵנְאוֹיְיגֶן - שרברבות ותיקונים לבית - עובד גם בשבת".

כאן המקום להעיר, שנשמות טובות בנסיבות דומות, היו כבר כמו שאומרים במקומותינו "קורעים לי את הצורה ובעיקר את הכיס", אבל כפי שיתברר בהמשך ה- קָאַצֵנְאוֹיְיגֶן הזה היה יותר מאשר בחור ישר והגון עד לכדי תמימות.   

אפשר לומר שמאז אותה שבת מימית , נעשינו אף ידידים.  טוב, אין צורך להסחף, לא ממש ידידים. אלא שמידי פעם בצוק העיתים, אנחנו נפגשים על איזה אספרסו קצר עם חלב חם בצד וקרואסון חמאה. הוא מספר לי את סיפוריו המשמימים.  ואני בגדר נוכח נפקד, מכסה את הנזק ומשמש לו כאוזן קשבת.
יצא פעם שמרוב שעמום נרדמתי באמצע,  והתעוררתי רק למחרת מרעש פועלי הנקיון. כששאלתיו לפשר הענין?  הוא השיב לי "מה כבר יכולתי לעשות?  לא היה לי לב להעיר אותך, ישנת כל כך טוב".  זה פחות או יותר האיש,  באמת בחור טוב במובן הטוב של המילה. אבל מה, חכם גדול הוא לא וגם זאת בלשון המעטה.

       
כל מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני בעצמי מיזנטרופ לא קטן. ולכן נשאלת השאלה איך זה שמכל הבריות המוזרות שעולמנו ניחן בהם,  בחרתי לחבור דווקא לחושם הזה?  לפעמים גם אני מתחבט באותה שאלה. אך כשאני חושב על כך בדעה מפוקחת ובורר את המוץ מהתבן, אני מגיע למסקנה שככלות הכל גם אני אם יורשה לי לא להצטנע בחור די טוב.  מה שאומר שרחמי פשוט נכמרו על האיש הזה, שאלהים שכחו באיזה פינה אפלולית ונסתרת.
  

אף על פי כן,  בזמן האחרון, יוצא לנו להפגש פחות ופחות ואת זאת אני זוקף לחושיי המחודדים ולכושר תושיתי.  עם השנים סיגלתי לעצמי איזה חוש שישי נסתר לקלוט אותו מבעוד מועד ולחמוק ממנו בדרך לא דרך.

כי זאת עליכם לדעת, אם רצה המקרה ונתקלת בו פנים אל פנים, כמו שאומרים "הלך עליך". לא תצא ממנו בלי איזה אספרסו קצר, עם חלב חם בצד וקרואסון חמאה.

אבל כידוע לכל דבר טוב יש גם סוף.  ובוקר בהיר אחד החוש השישי הזה בגד בי ואיתו נגוז גם מזלי.  כיון שנזקקתי לאיזה סידור עירוני של מה בכך,  נגשתי למשרדי העירייה.  ובעודי עומד בתור המשתרך בואך עד פקידת הקבלה, אני שומע את קולו של כַּלֵּב קורא בשמי. ומבין שהפעם נתפסתי על חם.  אך הדבר שבאמת הפליא אותי באותו רגע אומלל היה מראהו החדש. הוא לא נראה כתמול שלשום.  רוצה לומר-  הייתי רגיל לראותו בבגדי חאקי מהוהים כשאטבי כביסה מהדקים את שולי מכנסיו לבל יתפסו בשרשרת אופניו. אלא שהפעם, האיש עבר מהפך שלא לומר מהפכה.

מפניו המגולחות למשעי נשב ניחוח אפטר שייב רענן, הוא לבש מכנסי ג’ינס אופנתיות, חולצת בד תואמת ונעל נעלי נייק לבנות כשעל מצחו נחו כלאחר יד זוג משקפי ריי באן אופנתיות ואת צווארו עיטרה שרשרת זהב.

אני מתבונן בפאטה מורגאנה  שמופיעה מולי,  ושואל אותו בתימהון:

"מה עבר עליך בן אדם?  התחפשת  לג'ון טרבולטה? או ששיחק מזלך ואריאלה ממפעל הפיס התקשרה? "

והוא מחייך ואומר לי: 

"לא תאמין מה יש לי לספר לך -  חבל לך על הזמן. יאללה, תסיים פה מהר ונשב על איזה אספרסו קצר וקרואסון חמאה, הפעם אני מזמין". 

  

אני חושב לעצמי שבאמת חבל לי הזמן.  הרי יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר לשמוע בפעם האלף את אותם סיפורי סבתא שאני מכיר בעל פה. מצד שני אין לי לב לאכזב את האיש שמפציר בי כה יפה.  מצד שלישי אני מסוקרן עכשיו יותר מאי פעם למראהו החדש. ויש גם את הצד הרביעי, שתודו - הוא לא פחות חשוב, הפעם זה על חשבונו. אז ביני ובינכם מה כבר נשאר לי להפסיד?

וכך אני מוצא את עצמי יושב בקפה ארומה עם כַּלֵּב קאצנאוייגן על אספרסו קצר, עם חלב חם בצד וקרואסון חמאה. 

ובעוד האספרסו חורך את גרוננו בשמחה והקרואסון נימוח בפינו בדיצה , הוא מספר לי את הסיפור הבא.  

פרק ב  - יוֹטְפוֹיוּמָאַט        

לפני חצי שנה הוא מספר לי,  הכרתי איזה מתווך נדל"ן,  סרגיי פויכטוונגר. אולי שמעת עליו? איך שלא יהיה, אני מספר לו שבמהלך השנים שמתי קצת כסף בצד, כמו שאומרים אצלנו בשכונה "גרוש לבן ליום שחור".  ושואל אותו אם יש לו איזה נכס קטן בשבילי להשקעה? פויכטוונגר זה שהוא איש העולם הגדול  ומבין דבר או שניים בענייני כספים, אומר לי שהמצב עכשיו הוא על הקרשים.  המחירים בשמים וזה בדיוק הזמן למכור, לא לקנות. אבל, הוא מוסיף ואומר לי,  מתרקמת לה עסקת נדל"ן טובה ברומניה ולכשתהיה רלוונטית אתקשר אליך.  כדי לעשות את הסיפור קצר, לפני בערך חודש הבן אדם מתקשר אלי כפי שהבטיח ומספר לי שהעסקה ברומניה הבשילה לכדי ביצוע, ומוסיף ואומר שבעוד שבוע הוא טס לבוקרשט בחברתם של כמה משקיעים. וישמח לצרף אותי אליו.

אתה הלא מכיר אותי מספיק זמן לדעת  ש..  מה לי ולרומניה?  מה לי ולנדל"ן? הלא אני בור ועם הארץ בעניינים האלה, מעולם לא יצאתי מהארץ  ואפילו דרכון אין לי. אולם פויכטוונגר זה שהוא פרד עקשן אומר לי :

"יא חביבי אין לך מה להפסיד, זו הזדמנות של פעם בחיים שאולי לא תחזור לעולם, הסיכון קטן והרווח גדול".

וחוץ מזה הוא אומר לי. "אל תדאג, אתה נמצא בידיים טובות".

מפה לשם - משם לפה,  לא עצמתי עין כל הלילה אבל למחרת בבוקר התקשרתי  אליו,  ואמרתי לו "אני בפנים".                                          

והנה ביום ראשון לפני שבועיים לאחר טיסה קצרה באל-על אני מוצא את עצמי בשדה התעופה של בוקרשט עם סרגיי פויכטוונגר ועוד כמה  משקיעים מהארץ. וכיון שכל הסיטואציה זרה לי לחלוטין וגדולה עלי בכמה מידות,  אין לי מושג ירוק מה עושים ולאן הולכים כל גופי מתכסה בזיעה קרה ואני מתחיל לרעוד. אלא שפויכטוונגר תופס אותי בצווארון חולצתי, פולט לעברי קללה עסיסית יוֹטְפוֹיוּמָאַט, מפליק לי שתי סטירות לחי, ואומר : "תקשיב בן אדם! ותקשיב לי טוב טוב. מעכשיו ועד שאנחנו חוזרים ארצה, חוץ מלחרבן ולהשתין אתה נדבק אלי כמו שסרחון נדבק לקוף. וחוץ מזה אתה לא עושה דבר וחצי דבר בלי לשאול אותי קודם. קאפיש ? "  וזה בדיוק מה שעשיתי. 

לאחר שעברנו את כל מדורי הקבלה והפקיד הפוזל עם השפם חתם לנו על תעודת המעבר. פויכטוונגר נפרד משאר המשקיעים שבאו אתנו. גורר אותי לפינה שקטה ומצווה עלי, "שב כאן, ואל תזוז ".  ואז בעצמו  מתיישב לצדי ומספר לי שבעצם אנחנו מחכים לאיזו שותפה מסתורית שצריכה להגיע מהארץ בחברת טארום הרומנית. וממשיך ומספר לי שלעשות עסקים ברומניה זה לא דבר של מה בכך. זה לא שנותנים את הכסף ואהלן וסהלן גוזרים קופון. אם אתה לא מבין את השפה, ואת כל הטריקים והשטיקים של הרומנים, בסוף תצא קרח מפה ומשם. ולכן הוא משכנע אחת, גברת מָארִיצַה בלום, שהיא ילידת רומניה ובנוסף במקצועה היא גם עורכת דין - להיכנס איתו כשותפה בעסקה. ובהזדמנות זאת גם לשמור על האינטרסים שלנו, על מנת שהרומנים הרמאים האלה לא יסדרו אותנו.

וכמו כן הוא מוסיף ואומר לי  "המָארִיצַה הזאת שקוראת לעצמה ברונית ישמור אותנו האלוהים, היא קמצנית בת קמצנים. להוציא ממנה גרוש זה כמו להוציא קוץ מתחת של תינוק עם כפפת איגרוף. וזאת גם הסיבה שהיא טסה בחברת טארום שזה בערך חצי מחיר".

הכל טוב ויפה, אני אומר לו. אבל למה אנחנו ממתנים לה כאן בשדה התעופה ולא במלון עם כל השאר?

זה בדיוק העניין הוא משיב, גם את הוצאות המונית היא מנסה לחסוך. ועל מלון שומו שמיים אין מה לדבר, היא הולכת לגור אצל איזה דודה זקנה שהשד יודע היכן מצאה, המתגוררת בפרברי העיר. ועוד דבר קטן ובאמת אחרון ששכחתי לספר לך  כשכל העסק הזה בבוקרשט יהיה כבר מאחורינו בעזרת השם, הבטחתי לה מסע שורשים לכפר הולדתה שנמצא באיזה חור נידח מעבר להרי החושך.  זה היה בעצם התנאי שהיא הציבה בפני, ולא יכולתי לסרב.

פרק ג – בעקבות האוצר האבוד  

     

או.קי. ...אז איפה היינו ? אה...כן  בקיצור בצהרים של היום הרביעי גמרנו בשעה טובה את עיסקת הנדל”ן. ושמנו פעמינו מערבה לעבר הרי הקרפטים כפי שהבטיח פויכטוונגר לגברת. לצורך העניין הוא שכר מונית עם נהג דובר אנגלית . 

על כל פנים, בדרכנו ליעד היא מספרת לנו סיפור הזוי על איזה סבא רבא שלה, שהיה החייט הראשי של מלך רומניה - פרדיננד הראשון.   פרדיננד זה היא מספרת לנו, כשרוח העליזות שרתה עליו, היה זורק  לסבא מטבע זהב כאות להוקרה והערכה. ופעם כטוב ליבו ביין אף העלה אותו לדרגת ברון, מה שהפך אותה באופן אוטומטי לברונית.

  

איך שלא יהיה היא ממשיכה, הסבא רבא היה אוסף את המטבעות ומשלשל אותם לתיבה. לימים התיבה הלכה ותפחה הלכה והתמלאה במטבעות זהב. עד שיום אחד הסבא רבא נפטר והתיבה עברה בירושה לבנו - שהוא הסבא שלה.  אלא שבזמן המלחמה נאלצה המשפחה לברוח ותיבת האוצר נותרה מאחור במקום מסתור. הסבא לא שרד את פגעי הזמן והמלחמה, וכששבו לביתם לאחר מספר שנים, המאמצים באיתור התיבה עלו בתוהו.

  

לאחר שעות ספורות אנחנו מגיעים סוף סוף לעיירת הולדתה של מאריצה זו , שזה באמת חור עלוב בהרי הקרפטים. עיירה שכוחת אל שהזמן עמד בה מלכת. אפילו את השם המחורבן שלה אני לא מסוגל לזכור. היא מושיטה לנהג פתק עם כתובת בית הולדתה ולאחר שעה קלה הוא עוצר ואומר לנו זהו,  זה הבית,  ומצביע על הבית שמול. מאריצה והנהג יורדים ראשונים לבדוק את מצב העניינים, ולאחר זמן לא רב הם מסמנים לנו בידם – בואו תצטרפו. אנחנו מצטרפים אפוא ונכנסים לבית.

בית ?  מה אגיד לך, סדום ועמורה תהו ובהו וחושך על פני תהום. הדירת שיכון עמידר שלי זה ארמון לעומת הבית הזה,  שלא ראה סמרטוט ריצפה עוד מתקופת צ’אוצ’סקו.  שלא תבין אותי לא נכון, מקבל אותנו זוג צעיר בשנות השלושים לחייו, אנשים מודרניים, לבושים היטב, דוברי אנגלית משכילים וחביבים, אלא מה, מסביר לנו הבעל, אין בבית מים זורמים. ובכלל למעט מספר מועט של בתים בעיירה, ברובם אין מים זורמים. ולכן את הרחצה ושטיפת הכלים הם עושים אחת לשבוע אצל ההורים שגרים בקצה השני של העיירה.

מפה לשם הזמן עובר בעצלתיים  ורב שיח ער מתפתח בין הברונית לבין בעל הבית ואשתו. אלא שהשלפוחית שלי עולה באש. אני לוחש באוזנו של פויכטוונגר על הבעיה שלוחצת לי מלמטה. והוא שואל היכן יש כאן שרותים?  ואז להפתעתנו, בעל הבית מפנה אותנו החוצה לחצר ומסמן לי בידו - בחצר, תעשה בחצר. וכשאני שואל – כן,  אבל איפה בחצר? פויכטוונגר אומר לי מה איכפת לך איפה ? במקום הראשון שתמצא.

  

אני יוצא אפוא לחצר, בחיפוש אחר עץ או משהו שיסתיר אותי מהבושה, אתה יודע  מישהו עוד עלול לראות אותי. אלא שהשלפוחית לוחצת במידה כזאת שעוד רגע אני עושה במכנסים. לכן אני מוותר על החיפוש, מספיק ברגע האחרון לשלוף את הקטן כשזרם ענוג ועז יוצא מתוכי.  מה אגיד ומה אומר ?  מאז שיחרור הכותל לא התענגתי משחרור שכזה.  איך שלא יהיה הזרם הוא כה חזק שהוא מתחיל לחפור גומה באדמה שמתחתיי. וככל שהוא מעמיק לחפור, כך אני שומע צליל מתכת עמום, כשלפתע מבצבצת לה ידית מבטן האדמה.  

תראה, אני יודע שאני לא חכם גדול אבל יש לי מספיק שכל להבין שזאת התיבה האבודה של הברונית. אבל מה עושים עכשיו? אני מתחיל להתעצבן, כי מצבים כאלה רק מלחיצים אותי ושוב אני מתחיל לרעוד. אלא שאז אני נזכר במה שפויכטוונגר אמר לי בשדה התעופה. ולכן אני נכנס חזרה, לוחש על אוזנו במה דברים אמורים והוא אומר לי הסר דאגה מליבך ושב בשקט, אני אטפל בזה.

ובאמת הוא מטפל בזה בצורה חלקה ואלגנטית. וכך לאחר שתים שלוש דקות כולנו כבר ישובים במונית כשהאוצר האבוד מונח לפנינו.

כדי לא להאריך יתר על המידה ולא להחזיק אותך במתח , אספר לך רק זאת בנקודה זו  כאצנאויגן עושה אתנחתא קצרה ואומר לי: "חכה רגע, מרוב דיבורים התיבשתי,  אני חייב להרטיב קצת את הגרון זה לא יקח הרבה זמן.

לאחר דקה שנראית לי כנצח הוא חוזר עם בקבוק סודה בידו כשאני מאיץ בו להמשיך.

חלק  ד  - איך שגלגל מסתובב.  

כן ... הוא אומר לי,  אז היכן היינו ?  

התיבה..... התיבה ..... מה היה בתיבה ?  אני שואל חסר סבלנות.

אה כן ... , מה היה בתיבה? הוא חוזר אחרי,  אך אינו ממהר להשיב. 

לאט לך הוא אומר לי, ברגע שהברונית שומעת שמצאנו את תיבת האוצר שלה היא מתחילה בהצגה שכמוה לא נראתה על בימות ברודווי כבר זמן רב. מה חשבת שזה יעבור סתם כך בשקט בלי מלחמת עולם קטנה ?  היא מתחילה אפוא לבכות ולצחוק בעת ובעונה אחת . ודורשת במפגיע שנעביר את התיבה מיד לרשותה. אך פויכטוונגר במיטב כשרונו מצליח להרגיע אותה ואומר שקודם צריך לפתוח ולראות את תכולתה.

ואז הוא נותן לנהג הוראות לצאת מחוץ לעיירה ולעצור בצד הדרך.  שלושתנו יורדים מהמונית כשהתיבה בידו של פויכטוונגר. בעזרת אבן הוא מנפץ  את החותם הסוגר את התיבה  ולאחר דקה או שתים כשסוף סוף המכסה החלוד מצליח להיפרד מדפנות התיבה, מנצנצת לה ערימה של מטבעות זהב,  ותמונה דהויה של זוג הורים אוחזים בשני ילדיהם. 

פויכטוונגר לא מאבד זמן ומיד מציע שנתחלק בשלל הרב. אלא שזה הפתרון האחרון שעולה על דעתה של הקמצנית.  לדידה התמונה עם הילד שהוא אבא שלה ומקום המצאה של התיבה היא ההוכחה שזאת שייכת לה, ולה בלבד.

גם כל השכנועים השידולים ודברי החנופה שפויכטוונגר מרעיף עליה אינם עוזרים. נהפוך הוא, היא רק הולכת ומתקשחת הולכת ונסגרת יותר ויותר ונשארת בשלה.

אלא שבשלב מסויים ובניגוד לטבעה, היא מתרצה לפתע.  וכאות לרצון טוב על כך שעזרנו לה, ובלעדינו כל זה לא היה קורה, היא שולפת מתיקה אסימון שחור שקיבלה מדודתה,  מקפיצה אותו באוויר, וצועקת לעברנו תתפסו - זה סגולה למזל.

איך שלא יהיה, אנחנו שבים לבוקרשט כי למחרת יש לנו טיסה חזרה ארצה. אנחנו מורידים את הברונית בבית דודתה בפרברי העיר לא לפני שפויכטוונגר קורא לעברה יוֹטְפוֹיוּמָאַט הלוואי שהזהב ישמש אותך לתרופות.

ואז הוא מוציא מכיסו את האסימון השחור שהוא סגולה למזל,  ושואל את הנהג אם יש לו מושג מה זה. הנהג מחייך ואומר - בטח,  זה ז’יטון מהקזינו של בוקרשט.

אנחנו יורדים במלון, אבל הגלגלים במוחו של פויכטוונגר עובדים שעות נוספת. הוא אומר לי תתלבש יפה, שים עליך ז'קט ועניבה, אנחנו נוסעים לקזינו.

כיון שאין לי עניבה, הוא שם לי אחת משלו, כורך לי אותה יפה סביב הצוואר ותוך כרבע שעה אנחנו  כבר בקזינו של בוקרשט. 

דבר ראשון הוא ניגש ישירות למכונת הסלוטמשין אתה יודע .. זאת עם הידית,  משלשל את האסימון פנימה מושך בידית, ולא תאמין נשמעים צלצולים צפצופים ומוזיקה מחרישת  אוזניים, הגלגל נעצר על שלושת הפעמונים, ומאות אסימונים פורצים החוצה, ומהומת אלוהים פורצת.

קהל רב נקבץ סביבנו, כמו היינו קופים בגן חיות. מוחאים לנו כפיים קוראים קריאות עידוד בשעה שפויכטוונגר גורף את האסימונים לתוך מעילו.

לאחר שעה קלה כשכל המהומה שוככת מעט והשקט שב לשרור אני אומר לו יאללה עשינו קופה יפה בו נחזור למלון. אבל הוא מסמן לי בידו ואומר לי-   ש..ש...ש , זה עוד כלום, זה כסף קטן. עכשיו שהמזל משחק לנו אסור להפנות לו עורף,  בוא אחרי, הולכים על הכסף הגדול.

וכך הוא גורר אותי לעבר שולחן הרולטה.

לאחר שהוא מתיישב ואני עומד מאחוריו הוא מתחיל לדפוק זכיה אחרי זכיה , זכיה אחר זכיה. הרולטה מתנהגת מעשה שטן כאילו היא נשמעת להוראותיו. אני רואה שהבן אדם הולך מחיל לחיל כשערימת האסימון שלו הולכת ותופחת.  

אז אני שואל אותו, תגיד מה הקטע ?  איך אתה שולט ברולטה?   והוא משיב לי  "לא אני שולט בה, זה האסימון של המאריצה ששולט בה. כל פעם שאני שם אותו על לוח המשחק אני מרוויח כי הוא שואף לחזור אלי חזרה כמו הטבעת משר הטבעות  וכל פעם שאני משאיר אותו בצד אני מפסיד".

איך שלא יהיה, לעשות את הסיפור קצר לאחר שעה שערמות האסימונים כבר מסתירה את פניו מדושנות העונג של פויכטוונגר מגיעים שני בריונים, עוצרים את המשחק,  ומסמנים לו זהו זה, החגיגה נגמרה.  וכך אנחנו יוצאים מהקזינו אנשים מאושרים ועשירים.

חלק  ה  - לא כל הנוצץ זהב 

כשאנחנו חוזרים ארצה אני מחליט לשנות את החיים שלי מן הקצה לקצה. בשביל מה לעבוד בחרא, אם אפשר לשבת בוקר בוקר בבית קפה על אספרסו קצר עם חלב חם בצד וקורסון חמאה ולקרוא עיתון. לא כך?

והנה השבוע אני יושב בוקר אחד על אספרסו קצר עם קוראסון חמאה , פותח את העיתון וחושכות עיניי. אני רואה להפתעתי בעמודו האחרון של ידיעות אחרונות מודעת אבל בזו הלשון:

                              

בהתחלה אני חושב שאולי מישהו חמד לו לצון או שאולי זאת בכלל לא היא, אלא שלאט לאט יורד לי האסימון ואני מתחיל להבין שזה אמיתי, ומרגיש איך הדם אוזל בגופי, וחש שאני עומד להתעלף בכל רגע.  

מיד אני מצלצל לפויכטוונגר לשאול אותו מה הולך כאן?  יכול להיות שאני מדמיין או שהשתגעתי?

ופויכטוונגר אומר לי, תנוח דעתך יקירי, לא השתגעת ואתה לא מדמיין, כדאי שתשב ותקשיב.

להביא לך כוס מים?  הוא פונה אלי, כי גם אתה נראה לי עכשיו קצת חיוור.

לא.... אני גוער בו, תסיים כבר ?

בסדר, בסדר,  הוא אומר לי,  למה להתרגז ?

לפני כמה ימים מספר לי פויכטוונגר, הוא מקבל טלפון מהגברת מארציה. ובקול בוכים היא מספרת לו שהלכה לאלנבי לסוחרי הזהב לבדוק כמה באמת שווה האוצר שלה. ומכולם היא שומעת את אותה בשורת איוב.  המטבעות מצופות בצפוי דמוי זהב ואין להם ערך כלשהו. וכך היא ממשיכה לבכות על מר גורלה ואיך המזל הטוב שהעיר לה פנים ברומניה,  בגד בה והסתלק בדיוק עכשיו שהיא כה זקוקה לו.

ואז פויכטוונגר מספר לה שגם לנו העיר המזל פנים ברומניה, ומפרט באוזניה את קורות האסימון שנתנה לנו שהוא סגולה למזל ואת סיפור הקזינו שהפך אותנו לאנשים עשירים.  ועוד טרם שהוא מצליח לסיים, הוא שומע מהעבר השני חבטה. השיחה ניתקת וכל מאמציו לחזור אליה עולים בתוהו ולמחרת הוא קורא את מודעת האבל הזו.

אבל הוא מוסיף ואומר לי תרגיע את מצפונך זה מה שהגורל רצה.
וכשהגורל רוצה זה מה שיוצא.  פעם אתה למטה ופעם למעלה.
פעם אלוהים נותן ופעם אלוהים לוקח.
כמו כן הוא אומר לי  תראה את הצד הטוב שבדבר, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אם הקללה שלי בדבר התרופות הייתה מתקיימת.
לפחות ככה הכל נגמר מהר ובלי סבל.
או כפי שאמר פעם חכם קדמון: "איזו פורענות נוראה יותר אתה יכול לאחל לקמצן  מאשר חיים ארוכים ?" 
הרי בין כה וכה קמצנית שכמוה הייתה לוקחת את האוצר איתה לקבר.

ככלות הכל הזבל של האחד הוא האוצר של האחר.   

לדף הבא

אִישׁ עִם זָקַן

הָיה הָיָה אִישׁ עִם זָקַן

שֶׁחַי כְּמוֹ אֲסִיר

כִּי בִּזְקָנוֹ בָּנוּ  קִינָם

יוֹנָה וְגַם זָמִיר.

אָז לַסַּפָּר מִיהֵר הָאִישׁ

נִכְלָם וּמְבֻיָּשׁ

לַצִּפֳּרִים  כְּלָל  לא אִכְפַּת

בָּנוּ הֵן קֵן חָדָשׁ.

קָנָה הָאִישׁ תַּרְסִיס פְּלָאִים  

וְאֶת  זְקָנוֹ רִיסֵּס   

הַצִּפֳּרִים רַק צָחֲקוּ  

זֶה אֶת קִינָם  בִּיסֵּס.

פּה לא הוֹעִילו לא רוֹפְאִים 

ולא מוּמְחֶה מָלַרְיָה  

הָאִישׁ הִמְשִׁיךְ לְהִתְגָּרֵד

בַּיּוֹם וְגַם בְּלַיְלָה.

גַּם כּל תְּרוּפָה וְכָל מִשְׁחָה

שֶׁהַמִּסְכֵּן  לָקַח 

הִגְבִּיר אֶצְלוֹ אֶת הַתִּסְכּוּל   

תָּמִיד נָפַל בַּפַּח. 

וְכָךְ עָבְרוּ לָהֶן  שָׁנִים

הָאִישׁ כְּבָר מֵת מִזְמַן

אַךְ עַל קִבְרוּ מְנַהֲלִים

הַצִּפֳּרִים  רוֹמָן.

מתוך הבלוג נכדים לקינוח    

© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן

לונדון לא מחכה לי , או מקרה תחתונים

 "לונדון לא מחכה לי גם שם אהיה לבד". את שורת המחץ הזו למחזה אורזי המזוודות, כתב חנוך לוין בשנת 83. רצה הגורל שבאותה שנה בדיוק ביקרתי בלונדון, אולם לא רק שלא הייתי בה לבד,  נהפוך הוא, הייתי מוקף בלא פחות מארבע נשים. אבל לאט לכם, אל תתחילו לקנא בי, מי שחושב שלהיות בחברתם של ארבע נשים זה דבר של מה בכך?  נו טוף, בעצם כשאני חושב על זה עכשיו, זה די נחמד ולבטח מחניף.

  

מעשה שהיה כך היה:

בדצמבר של שנת 82 אישתי ואני מתכוונים לקפוץ לשבוע של כף בלונדון. אבל כדרכם של תוכניות, לא תמיד הם מתגלגלות למקומות הרצויים. יצא אפוא שבאיחור קל של חודשיים, בתחילת פברואר מצאתי עצמי בחברתם של שלוש נשים במטוס אל על העושה דרכו ללונדון. אישתי, חברתה הטובה – רותי . והשכנה מהדלת ממול - חנה.   

רק רגע, מה הולך פה?  לא הבטחת לנו ארבע נשים ?  

תנוח דעתכם חבריא, ההמראה רק החלה,  תתרווחו בכורסאותיכם, קחו קצת אוויר ותרגעו. או כפי שהאנגלים קרי המזג אומרים Relax 

           מלון רויאל נשיונל ממוקם בטבורה של עיר, או ליתר דיוק בכיכר ראסל, זהו בניין מפלצתי בעל תפוסה של מאות חדרים. וכל סוכן נסיעות מתחיל, לא כל שכן ותיק ומנוסה כשלנו היה שולח אליו את מיטב לקוחותיו.  צריך להבין, אנחנו מדברים פה על שנות השמונים, שהכל נעשה בעזרתו של הסוכן הכל יכול. לא כמו היום כשכל ינוקא מסדר לעצמו טיסה או מלון בהינף משיכת עכבר.  

על כל פנים גם אנחנו מצאנו את עצמנו באותו מלון אפרורי משהו (בחברתם של סוכני ק.ג.ב המפטרלים במסדרונותיו - שווה סיפור בפני עצמו)  יחד עם עוד כמה עשרות ישראלים כמונו. לא עבר איפוא זמן רב, ואשתי חָבְרָה ולא בפעם הראשונה לעלמה צעירה העונה לשם איילת מנס ציונה.

בכך למעשה הושלם הפאזל, והפכתי בבוקר לונדוני סגריר, למפיקם של "ארבע חתונות ולוויה", בדיוק כפי ש-יו גרנט עשה זאת באיחור של אחד עשרה שנים אחרי. 

   

          

הנה כי כן, באחד מימות השבוע אנחנו בטיול מאורגן בדרכנו לאוקספורד וסטרטפורד , לשאוף קורטוב של אוויר שקספירי לראותינו.  אשתי כהרגלה, מעדיפה דווקא להשאר באוקספורד סטריט, כי מבחינתה יום שלא מוקדש לשופינג הוא יום אבוד שלא יחזור שנית.

האוטובוס המסיע אותנו גדוש תיירים. לאחר שכל משתתף מציג את עצמו ומוצאו, מתחוור לנו שהיחידים שמבינים את שפת המדריך, הם אוסטרלי חביב חבוש כובע אוסטרלי רחב שוליים שמצטרף אחרון, ושלושתנו - חנה רותי ועבדכם.  כל השאר הם עדר רב של יפניים המצלמים את עצמם לדעת כשהחיוך נצחי טבוע בפניהם.  ועוד מסתבר שלאוסטרלי הזה, יש קשר אהבה רופף אלינו, כיוון שאביו שירת בצבא הבריטי בפלשתינה א"י.  

על כל פנים הוא נצמד אלינו עד לסוף הטיול, כשמדי פעם הוא מבליח לעברי מבטי הערצה, שלא לומר פרצי קנאה בבחינת "היי באדי, זרוק לי איזה עצם מיותרת". אבל מה כבר יכולתי לעשות?  העצם היחידה השייכת לי, הסתובבה באותה שעה אחוזת בולמוס קניות ב- סלפרידג’ס , מגדישה את עגלתה במיטב מחמדי הממלכה,  ומפטירה מידי פעם בפעם את המשפט שמנהל הבנק שלי כה נהנה לשמוע :  "במחיר כזה לא כדאי להשאיר את זה לגויים".   

      

בנקודה זו אני מרשה לעצמי לדלג כמה שעות קדימה. אנחנו כבר חזרה במלון. את אשתי שכיתתה רגליה יום שלם בהיכלי התהילה, תופס עכשיו רעב. והיא קובעת בנחרצות אופיינית שהערב הולכים על ארוחה בסגנון הודי חריף למהדרין. חנה ורותי מוותרות, הן מטעם העייפות, והן מהטעם שלא מתחשק להן לדחוס בשעה מאוחרת זו, מזון עצבני, שמסתובב לילה שלם בחצרות המעי הגס. אבל תנוח דעתכם, לא אלמן ישראל ! יש לנו עוד חברה, איילת, שלא מותירה כל פתח מילוט וכופה עצמה עלינו הר כגיגית.       

יוצא אפוא ששלושתנו, אשתי איילת ועבדכם חורשים עתה את רחובות לונדון, בדרכנו לסוהו , לסעודה הודית מעלה צרבות.

לונדון לכל הדעות,  אינה מהקטנות שבערי העולם. רק עשרה מליון תושבים ואולי אף יותר,  ועוד כמספר הזה תיירים.  אבל מכל עוברי האורח הרבים מי שנקרה בדרכנו, הוא לא אחר מאשר האוסטרלי החביב. זה עם כובעו רחב השוליים מהטיול לאוקספורד.

הוא נעמד מולי אחוז פלצות, מתבונן בשתי הנשים החדשות שנמצאות בחברתי כלא מאמין, נועץ בי מבט מזרה פליאה, בוחן את שתי העלמות , עיניו מתגלגלות בחוריהן, פיו נפער לרווחה ונסגר באנחת תמיהה, ברכיו פקות ורגליו כושלות, הוא מספיק עוד איך שהוא להתיישב ולממלמל משהו סתום בדבר "אתם הישראלים הממזר...."   ואז באחת כמי שכפאו שד, המילים נעתקות מפיו, תנועותיו קופאות במקומם, עורו החיוור עוטה גלימת מתכת כהה ובו במקום הוא הופך לפסל יצוק.

אז אם יצא לכם במקרה להסתובב בלונדון ונתקלתם בפסל ברונזה בכניסה לסוהו. דעו לכם שזה האוסטרלי החביב בכבודו ובעצמו הוא ולא אחר.

כך או אחרת השבת כבר נמצאת בפתח, ואיילת שגרה קומתיים מתחתינו נוסעת לליברפול לצפות  במשחק כדורגל.  את מזוודתה היא מפקירה בידנו למשמורת סוף השבוע.

ביום שני אחר הצהרים הטלפון מצלצל בחדרנו,  אני מרים, ואיילת על הקו   " משה.."  היא מאנפפת בקולה המתחנחן  "נחמה נמצאת?",  "לא" אני משיב, "היא יצאה עם הבנות, אני יכול לעזור במשהו? "

"לא רק שאתה יכול "  היא עוברת ללשון תחנונים  "אתה חייב להציל אותי !!!" ומוסיפה  " לא מזמן חזרתי מליברפול, אני אחרי מקלחת ואין לי תחתונים נקיות ........................

בואו נעצור כאן לרגע,  ונבחן את המצב.  כי ככל שרחוק הזמן מהטלפון ההוא  ועד היום,  כן רבו הגירסאות למה שקרה בהמשך.

תרשו לי אפוא אחת ולתמיד לישר הדורים, לעשות סדר בעובדות ולהציג את הדברים  כהוויתן . 

הגירסה הרשמית המוכרת לכל העולם ואישתו (בעיקר לאישתי) היא:  "תפתח לי, אני עולה לקחת את המזוודה ". אני חייב לציין שהגירסה המינורית הזו הכל כך צפויה והגיונית מוציאה אותי חף מכל עוון, ומשרה שלום בית במעוננו. מאידך מאז, חיי אינם חיים. בכל פעם שהסיפור הזה עולה בנסיבות חברתיות אלו ואחרות, אני נאלץ לכבוש פניי, כשהחברה נהנים לחבוט בי, ללעוג ולצחקק על חשבוני, בבחינת פראיירים אינם מתים, הם רק מתחלפים.

אז חבריא תקשיבו! ותקשיבו היטב.  כי אני אומר לכם בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים.        

צוחק מי שצוחק אחרון ! תחזיקו חזק, כי עכשיו תורי לצחוק.

הגיע זמן   ה מ ה פ ך.

אני מביא לכם כאן לראשונה ובאופן בלבדי את הגירסה האמיתית ( שתמיד אוכל להתכחש לקיומה) בלי צנזורה, בלי בג"ץ, ובלי בצלם.

וזה הולך ככה.  

איילת :  "אתה מוכן להוציא מהמזוודה זוג תחתונים ולהביא לי לחדר ? – סימן שאלה".

אני :   "מה השאלה בכלל, אני בדרך אליך ! – סימן קריאה".

רגעים ספורים לאחר מכן מצאתי עצמי מתרוצץ במסדרונות הרויאל נשיונל עם זוג תחתוני טנגה ביד, כשסוכני הקרמלין מתרוצצים סביבי ומלווים אותי כלאחר כבוד, בדרכי מטה לחדרה. 

אז הגידו חבריא, כל מה שתגידו.  אבל מי כאן הפראייר ?

הדג מסריח מהראש

   א                      

בְּמָעון רִישְׁמִי יָדוּעַ גָּר סַנְדָּק בִּיבִים גָּרוּעַ.

שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בִּנְיָמִין אַשָּׁף תְּכָכִים וְלא אָמִין.   

חָסַר שִׁדְּרָה וְנֶהֶנְתָן, שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן לָעַם.

קַמְצָן עָלוּב מֵפִיץ שְׁקָרִים, הֶפְרֵד וּמְשׁוֹל בֵּין מִגְזָרִים

דֶמַגוגֹ מְאד קָלִיט בְּעִיקָּר בִּשְׂפַת אַנְגְּלִית. 

וּבַמָּעוֹן שָׁם לְצִדּוֹ  גָּרָה גַּם רַעְיָתוֹ.

אַךְ זֹאת כְּדַאי לָכֶם לָדַעַת, אִשְׁתּוֹ סָרָה הִיא גַּם מִרְשַׁעַת.

אֶת הָעוֹזְרִים הִיא מְכַסַּחַת  עַל בַּעֲלָהּ תָּמִיד צוֹרַחַת:

"אַרְצָה רֵד עַל הַבִּרְכַּיִים, בַּבַּיִת אֲנִי לוֹבֶשֶׁת מִּכְנָסַיִים ". 

   ב

וּבְדֶרֶךְ הַשִּׁגְּרָה, כָּל יוֹם יָצָא לַעֲבוֹדָה 

בַּבִּיטָּחוֹן  בַּכַּלְכָּלָה  יָשַׁב בְּראשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.        

אֶת כּוּרְסָתוֹ חִימֵּם הָגְבִיר - בִּישֵּׁל שָׁם לוֹקְשִׁים לְמַכְבִּיר.

ואֶת הַלּוֹקְשׁ מָכַר בָּעִיר לְכָל אֲשֶׁר יַרְבֶּה בַּמְּחִיר.

וְכָךְ הוּא חַי לוֹ בְּשָׁלוֹם  שָׁעָה שָׁעָה מִיּוֹם לְיוֹם.

מִשּׂרָה רָמָה זֶה כְּלָל לא רַע,  אֲבָל אִישְׁתּוֹ הִיא פֶּגַע רַע.

מִשַּׁעֲרוּרִיָּה אֵינָהּ נִרְגֶּשֶׁת  מְזִימּוֹת לָרוֹב רוֹחֶשֶׁת.

בְּמִטָּתָהּ הַמְּעוֹפֶפֶת  אֶת הַכְּלָלִים קְצָת מְכוֹפֶפֶת.

וּבֵין סְקַנְדָּל לַחֲקִירָה  - יָדָה בּוֹחֶשֶׁת בָּקְדֵירָה.

בְּכּל מִנּוֹי פָּקִיד אוֹ שַׂר - לְמִצְוָותָהּ יישָׁק דָּבָר.

                ג

יוֹם אֶחָד, וְזֶה בָּדוּק, יָצָא סַנְדָּק דָּגִים לָדוּג

ובְּרִשְׁתּוֹ שֶׁל הַסַּנְדָּק דָּג זָהָב קָטָן נִלְכָּד.

דָּג יָחִיד וּמְיוּחָד דָּג נוֹצֵץ וּמְכוּבָּד

לא סְתָם דָּגִיג קָטָן נָדוֹשׁ - הַדָּג דִּיבֵּר בִּשְׂפַת אֱנוֹשׁ.

וּבְקוֹל צָלוּל וְדַק כָּךְ אָמַר הוּא לַסַּנְדָּק :

"רַחֵם עָלַי הוֹ בֵּן אָדָם וּשַׁחרֵרְנִי אֶל הַיָּם 

לא תִּצְטַעֵר, כּל שֶׁתִּרְצֶה, כְּהֶרֶף עַיִן  אֲמַלֵּא ".  

                            

הַסַּנְדָּק תְּחִילָּה סֵרֵב,  כִּי אֵיךְ יוּכַל לְהִתְרַבְרֵב ?

אַךְ בְצַעַד לא הָפִיךְ   אֶת הַדָּג לַיָּם הִשְׁלִיך.  

שָׁב הַבַּיְתָה לִמְעוֹנוֹ    בְּלִי דָּגִים בְּאַמְתַּחְתּוֹ.

אֵיךְ שֶׁרַק עָבַר בַּדֶּלֶת   אִישְׁתּוֹ הֵחֵלָּה מִשְׁתּוֹלֶלֶת. 

בְּלִית בְּרֵירָה בְּלִי לְחַכּוֹת סִיפֵּר לָהּ אֶת הַכּל אוֹדוֹת:

"דָּג שֶׁל אַגָּדוֹת קַיָּים  שֶׁמְּדַבֵּר כְּמוֹ בְּנֵי אָדָם  

שֶׁמְּמַלֵּא  כָּל מִשְׁאָלָה   לְלא הִיסּוּס לְלא תְּמוּרָה

כָּל שֶׁרַק בִּיקֵּשׁ בֵּינְתַיִים  שְׁאֲשִׁיבְנו אֶל הַמַּיִם ". 

לְמִשְׁמָע אוֹתוֹ סִפּוּר, צָרְחָה אִשְׁתּוֹ  " מָה לא בָּרוּר ? "                           

חֲזוֹר לַיָּם בַּעַל טִיפֵּשׁ וּמְהַדָּג זאת תְּבַקֵּשׁ :

שִׁיפּוּץ הַבַּיִת, לא פָּחוֹת - מֵהַמָּסָד עַד הַטְּפָחוֹת.

                                     

מִיהֵר לַחֲזוֹר, בְּחוֹף נִיצַּב  מִיָּד קָרָא לְדָג זָהָב :

דָּג זָהָב אִישְׁתִּי רוֹצָה שֶׁתְמַלֵּא  בַּקָּשָׁתָהּ

שִׁיפּוּץ הַבַּיִת כּה נָחוּץ גַּם מִבִּפְנִים גַּם מִבַּחוּץ .

מִן הַיָּם עָלָה הַדָּג  וְכָךְ אָמַר הוּא לַסַּנְדָּק :

לֵךְ הַבַּיְתָה לְשָׁלוֹם,  בַּקָּשָׁתְך מוּלֵאָה עַד תּוֹם.

חָזַר לַבַּיִת כּה נִרְגָּשׁ   וּבֶאֱמֶת בֵּיתוֹ חוּדַּשׁ.

מֵהַמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת  פָּחוֹת מִכָּךְ לא טוֹב לִחְיוֹת.                

אַךְ אֲבוֹי אִישְׁתּוֹ עוֹמֶדֶת  עִם שִׁבְּטָה לְיַד הַדֶּלֶת. 

ומְבַקֶּשֶׁת בְּלִי בּוּשָׁה  אֶת דְּרִישָׁתָהּ הַחֲדָשָׁה. 

חֲזוֹר לַיָּם בַּעַל טִיפֵּשׁ   וּמְהַדָּג  זאת תְּבַקֵּשׁ:

בִּמְקוֹם הַבַּיִת הַמְפאָר  רוֹצָה אֲנִי אַרְמוֹן  יָקָר

הֵיכָל גָּדוֹל רַב מִפְלָסִים עִם מְשָׁרְתוֹת וּמְשָׁרְתִים

עִם מְעַצְּבִים, מֻמְחֵי אֹפְנוֹת שֶׁל נְשָׁפִים וּמִשְׁתָּאוֹת.

וְתִזְדָּרֵז הִיא צָעֲקָה - רוֹצָה אֲנִי לִהְיוֹת מַלְכָּה.  

בְּלֵית בְּרֵרָה בַּחוֹף נִצַּב, הוּא שׁוּב קָרָא לְדָג זָהָב

אִשְׁתִּי אֵינֶנָּהּ מְרֻצָּה , בֵּינְתַיִם מֵהַתּוֹצָאָה.

בִּמְקוֹם הַבַּיִת הַמְּפוֹאָר, רוֹצָה עַכְשָׁו אַרְמוֹן יָקָר.

וּבֵין הַשְּׁאָר וְכל הַיֶּתֶר לְראשָׁהּ רוֹצָה הִיא כֶּתֶר.

מִן הַיָּם עָלָה הַדָּג וְכָךְ אָמַר הוּא לַסַּנְדָּק :

לֵךְ הַבַּיְתָה לְשָׁלוֹם    בַּקָּשָׁתְך מוּלֵאָה עַד תּום.

לא הִסְפִּיק לוֹמַר תּוֹדָה  וּמְרַחוֹק אַרְמוֹן נִרְאָה

בִּמְקוֹם הַבַּיִת הַמְפוֹאָר עָמַד עַכְשָׁו אַרְמוֹן יָקָר.

עִם מִגְדָּלִים, צְרִיחֵי זָהָב, עִם כְּלֵי חַרְסִינָה וּשֶׁנְהָב.

עִם תַּכְשִׁיטִים שְׂכִיּוֹת חָמְדָה וּבַחֲצַר בְּרֵיכַת שְׂחִיָּה,

מִשְׁמָר כָּבוֹד שֶׁל פָּרָשִׁים  וּמְשָׁרְתוֹת וּמְשָׁרְתִים 

וְאִשְׁתּוֹ הַצַּרְחָנִית  אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ שַׁרְבִיט.    

כֻּלָּם מִשְׁתַּחֲוִים אַפַּיִם,  רַק הִיא זוֹעֶקֶת לְשָׁמַיִם :

חֲזוֹר לַיָּם בַּעַל טִיפֵּשׁ  וּמְהַדָּג  זאת תְּבַקֵּשׁ:

רוֹצָה אֲנִי,  וְזֶה סוֹפִי ! אֶת דָּג זָהָב כָּאן לְצִידִּי .

שֶׁיִּשְׂחֶה פּה לְתָמִיד,  לְיָדִי בְּכַד זְכוּכִית.

מֵעַתָּה הוּא לִי שַׁיָּךְ,  זאת אֱמור לוֹ אַל תִּשְׁכַּח.

חָזַר לַחוֹף כּוּלּוֹ נִלְהָב מִיָּד קָרָא לְדָג זָהָב

רוֹצָה אִשְׁתִּי הַחִינָּנִית אוֹתְךָ אִתָּהּ בְּכַד זְכוּכִית.

שֶׁתְּשָׁרֵת אוֹתָהּ תָּמִיד מֵרֶגַע זֶה עַד לְעָתִיד.

אַךְ מִן הַיָּם כְּלוּם לא עָלָה  וְדָג זָהָב גַּם לא עָנָה.

הוּא פָּרַח וְנֶעֱלַם,  הַרְחֵק בִּמְצוּלוֹת הַיָּם.

                       ד.

רֶגַע רֶגַע, מָה פֹּה קוֹרֶה?    כָּךְ מִסְתַּיֵּים הַמַּעֲשֶׂה?

לְלֹא מָשָׁל לְלֹא נִמְשָׁל  מִבְּלִי מוּסָר הַשְׂכֵּל בִּכְלָל?

גַּם שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ נִגְרָע - זֶה רַק קוֹרֶה בָּאַגָּדָה.

וּסְתָם עַל עוֹנֶשׁ מִתְבָּרֵר  אֵין בִּכְלָל מָה לְדַבֵּר.

כִּי אִם נָפְלָה טָעוּת אוֹ כֵּשֶׁל, מִיָּד נָזעִיק אֶת נָתַן אֵשֶׁל.

שַׂחְייָן בַּמַּיִם עָכוּרִים – אַשְׁמַאי זָקֵן, מַלְבִּין שְׁקָרִים   

עַסְקָן בָּרוּךְ בְּכִשְׁרוֹנוֹת,  מַחֲבִיא שְׁלָדִים בַּאֲרוֹנוֹת.

נוֹכֵל עָלוּב אִישׁ עִם בֵּיצִים  מוֹרִיד קוֹפִים מִן הָעֵצִים.

                    ה.

וּמִיּוֹדְעֵנוּ הַסַּנְדָּק  הַבַּיְתָה שָׁב אֶל הַבַּרְדָּק. 

בְּלִי לְהַסִיק כֹּל מַסְקָנוֹת כִּי מָה בִּכְלָל יָכוֹל לִקְרוֹת.

הֲכִי הַרְבֵּה עוֹד כִּשָּׁלוֹן – לְטִיפּוּלוֹ שֶׁל עו"ד שִׁימְרוֹן.

כִּי מַהוּ דָּג רְקִיק קְטַנְטַן לְעוּמָּתוֹ שֶׁל רָהַבְתָּן.

וּמָה נָכוֹן וְכֹה מוּצְדָּק לְהַמְלִיךְ תָּמִיד אוֹתוֹ סַנְדָּק

גּוֹזֵר גְּזֵרוֹת מַטִּיל מִיסִּים שׁוֹלֵחַ יָד אֵל הַכִּיסִים.

חָסַר בּוּשָׁה וְעַכְּבוּת  שֶׁמְּחַפֵּשׂ רַק אֵיךְ לִשְׂרוד.

וּמָה יוֹתֵר טוֹב ונָעִים  סָבִיב מְדוּרָת הָהֲבָלִים.

בְּאֵין מוֹרָא וְאֵין מִשְׁפָּט  בְּעֶצֶם לְמִי בִּכְלָל אִיכְפַּת

מֵהוֹלֵלוּת וּקְצָת מַלְכוּת -  אִיכְלוּ וּשְׁתוּ מָחָר נָמוּת.

זֶה עָנְשֵׁנוּ מִן הַסְּתָם  - שֶׁל עַם אָדִישׁ וּמְטוּמְטָם

כִּי זֶה טִבְעָם שֶׁל בְּנֵי אֱנוֹשׁ - הַדָּג מַסְרִיחַ מֵהָראשׁ.