בעודי
נושא את המגש חלפתי על פני מספר שולחנות שבהם ישבו פקידים ופקידות חמורי סבר שקועי
מבט כשהם גחונים קדימה, עסוקים במלאכת ההקשה מבלי להרים ראש, מבלי להניד
עפעף. לרובם הייתה תקועה אזניה בצדם השמאלי או הימני כאילו היו מאבטחי
השב"כ. ורק לבושם המרושל משהו - הסגיר את עיסוקם.
התישבתי
ליד אחד השולחנות האחרונים שנותרו עדין פנויים בשעה מוקדמת זו של בוקר, שלפתי את
העיתון היומי שהיה מונח כלאחר יד על אחד המדפים ועלעלתי בו כשאני לוגם לאיטי מן האספרסו ונועץ את שיניי בעוגת
קינמון חמימה.
המהפכה הייתה בעיצומה והתחוללה ממש לנגד עיניי.
לא עוד ארנונה, שכר דירה ומס הכנסה. לא עוד חוזי שכירות, הוצאות חשמל, מים, נקיון, ציוד משרדי וספקי רשת. כפטריות אחר הגשם נפתחו עוד ועוד משרדים ממוזגים ונוחים. וכל זאת בעלות זניחה של מה בכך הכולל גם קפה ומאפה.
נותרה רק הוצאה חד פעמית על לפטופ סביר או סמרטפון משוכלל והרבה חוצפה ישראלית. והרי לכם הסטרט-אפ האולטימטיבי של המאה 21.
הדבר
שהומצא בראשית המאה הקודמת במרכז אירופה ונקרא בית קפה הוסב באחת למשרדם של אלפי
עסקים קטנים.
