נפרד מר ישראלי ממיטב כספו אצל סוכן הנסיעות, מבזבז
את יומו בבסיס צבאי מרוחק על מנת לקבל אישור יציאה מהארץ, עוד חצי יום התאייד על
קבלת קצבת מט"ח, קונה במשביר לצרכן סט או שניים של בגדי חג, מצטייד ברשימת דיוטי
פרי אין סופית שסיפקו לו ידידיו מכריו ובני משפחתו. כשכל המאמץ הזה מתנקז לרגע אחד מופלא שבו גלגלי
המטוס ניתקים מהארץ על מנת לברוח כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק מהישראליות הדביקה
והכל כך חונקת.
וכשסוף סוף הוא יורד שמח וטוב לבב באדמת נכר, ועוד
לפני שהספיק לאוורר את מזוודותיו, חל המפגש הראשון אם כי לא האחרון, עם עמיתו
המצוי אך לא הרצוי מר ישראל ישראלי.
נכון שאלוהים הבטיח לאברהם
"ארבה את זרעך כחול שעל שפת הים" אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה ביום קיץ
מהביל אחד ברומא של יוני 82 .
( צריך לזכור כי מדובר על לפני למעלה מ-30 שנה. לא
כמו היום שכל פִּישֶׁר ביקר כבר מאתיים פעם בחו"ל.)
מעשה שהיה כך היה.
בבוקרו של ה- 6 ביוני 1982 אנחנו מטיילים בקריית
הוותיקן, כשלפתע אני חש טפיחה על כתפי, ומישהו פונה אלי בשפת אימנו
"היי" הוא אומר "אתה בטח זוכר אותי ?" מה אגיד
לכם חברים? בימים ההם של 82 הזיכרון עוד דפק אצלי כמו השעון של המשמר
השוויצרי, אבל בחיי שאין לי מושג ירוק מי האיש. אני סב אפוא לאחור
ומשיב במבוכה "בטח שזוכר..., אה... אתה מוכר לי.....תן לי רגע
ואני ניזכ.... ", "לא חשוב" הוא מקדים
ואומר " אנחנו משרתים יחד במילואים. שמעת את הבשורות האחרונות
מהארץ?" ( אם יש מקום טוב לבשורות זה בכנסיית הבשורה ) "לא, לא
שמעתי" אני משיב ומבין שטוב כבר לא יצא מזה. "זה בדיוק מה
שרציתי לבשר לך - היום בבוקר צה”ל נכנס ללבנון".
שיט ! אני פולט, כבר אי אפשר לעזוב
שניה את הארץ מבלי שאיזה מלחמה תפרוץ.
במאמר מוסגר, זה מזכיר לי שבדיוק שנה קודם לכן התארחנו אצל מכר משפחתי
בעיירת גבול גרמנית והלה מספר לנו כולו נרגש
ונסער, שחיל האוויר הישראלי תקף את הכור העירקי.
כך או אחרת אנחנו מסמנים V על
הוותיקן נפרדים מאיש הבשורה ( לא מישו, מהמילואימניק ) ופוסעים חזרה במורד הרחוב
בואך תחנת האוטובוס הקרובה, כשזוג "כבשים תועות" עולה לקראתנו והגבר
ניגש ישירות לאשתי, ובאנגלית רצוצה ובקול פועה, פונה אליה בשאלה :
Excuse me
“ Do you know how to get Via Veneto”
והיא מבלי להתבלבל יורה בחזרה
“No….. , But I know how to get back to Petach Tikva”
הלה שלא יודע מאיפה זאת נפלה עליו , מעווה פניו,
מצמצם עיניו, מרים גבה, מחוויר קמעה, מנסה להתעשת אך אשתי מחלצת אותו באחת,
מסירה את משקפי השמש כשלפתע חיוך גדול משתפך על פניו "נ ח מ ה !
" הוא זועק.
" ז א ב י !" היא עונה.
מה אגיד לכם שישו ושימחו.
מתנפלים זה על זו בים של דמעות, חיבוקים ונשיקות,
וכרגיל בנסיבות אלה מתחיל השיח הישראלי הכל כך מתבקש "מה נשמע ? מה
קורה ? איך היה? מתי הגעתם? מה ראיתם? ידה ידה ידה" .
וכשאני תוהה על מה המהומה? מתחוור לי שהשנים
הם חברי ילדות, למדו באותה כיתה, גרו באותה שכונה, שיחקו באותו חצר, ומכל המקומות
שבעולם נפגשים דווקא בצלו של הכס הקדוש.
איך שלא יהיה, לאחר החלפת רשמים וחילופי נוזלים,
וכשסוף סוף אנחנו מתרווחים באוטובוס ופושטים את רגלינו הלאות, אשתי מספרת לי על
זאבי, החבר השובב שהכירה בנעוריה, הילד המופרע של השכונה, שאביו היה
רודף אחריו עם נעל ביד ומקלל "אינעל אבי אבי אביך".
הנה כי כן, עוד לא חצינו את קו הצהרים וכבר שתי
רוחות קדים מהלבנט נושבות הישר לעברנו.
"מה יהיה ?" אני שואל
"ואיפה זה יגמר ?"
אך הסירו דאגה מליבכם זה רק הספתח, לפנינו
עוד חצי יום, ואלוהים גדול.
בצהרים, אם הנסיבות מאפשרות זאת, אנו בדרך
כלל שומרי מסורת. במה דברים אמורים? בנוגע להרגלי השינה שלנו. כלומר יש לנו מסורת
כזו שלא לומר מנהג מגונה, לדומם מנועים משתיים עד ארבע. או בעגה
הָיֵקִית יוצאים לשלף שטונדה. אם אין בזה טוב, לפחות זה מועיל להפיג את העייפות,
ומבטיח איזה שעתיים שלוש של שקט תעשייתי בזירת המפגשים מהסוג האישי.
זוכרים את מדריך לפיד לאירופה הקלסית?
בזמנים הרחוקים ההם, זה היה פחות או יותר המדריך
היחיד בנמצא . כך שכל ישראלי המכבד את עצמו היה מסתובב בחו"ל כשידו
האחת אוחזת במפת המקום, והאחרת במדריך לפיד. לדידם של המטיילים זה היה התנ"ך,
לא פחות .
אבל לא על התנ"ך רציתי לספר לכם. עיון
קצר במדריך מגלה שהמקום הכי טרנדי ברומא היא מסעדת ד’מברוצו. או בלשונו
הציורית של החבר לפיד "חוויה קולינרית שלא מהעולם הזה השווה לכל כיס
ונפש".
ודאי תשאלו מה החוויה? סבלנות חברים,
כל דבר בעתו .
כיאה לאנשים מביני ענין מבית טוב, לפני היציאה
למסעדה אירופאית אנחנו מתקלחים , מתגלחים, מחליפים תחתונים, עוטים על עצמנו
את מיטב מחלצותינו ( ההם שניקנו במשביר ), דופקים איזה שתים שלוש שפריצים של מי
קולון ואפטר שאב (שרכשנו בדיוטי), ויוצאים מהמלון שמחים ועליזים כמו חתן בחופתו.
ובעיקר מדיפים ניחוחות מבית רבן ( פאקו רבן ). אני מסמן בידי למונית, שעוצרת
בפתח המלון, וחיש קל אנו נבלעים בתוכה, שוקעים בכורסא האחורית ואומרים לנהג בנון
שלנטיות
“Take us please to D’ambrotzo restaurant “
הנהג מהנהן בראשו ומשיב לנו בעברית תקנית "אין שום בעיה" (וואלה יופי! אני חושב לעצמי, מכל אלפי
הנהגים ברומא נפלנו דווקא על אחד משלנו? לזה אני קורא - מפעל הפיס )
ואז הוא מוסיף ושואל "בטח הזמנתם
מקום?". רוצה לומר, אתם לא כמו כל הפרימיטיבסקים האלה מהארץ שלא
מזמינים מקום מראש. כפי שאתם נראים ובעיקר מדיפים בטוח שהזמנתם.
" לא ! למה? אנחנו מגמגמים " יש עם זה
בעיה?"
"לא הייתי אומר בעיה " הוא משיב
"אך לאוכל תגיעו אם בכלל, בעוד שעתיים שלוש".
על כל פנים, הנהג מספר לנו שהוא סטודנט לאדריכלות,
ונוהג במונית למחייתו, ושבעוד חודש הוא שב ארצה לחופשת מולדת. מפה לשם
הנהג ואשתי כהרגלה בקודש, ממשיכים לפטפט על הא ודא . עד שהמונית עוצרת לבסוף בפתח
המסעדה. בעודי משלם לנהג ונפרד בהזדמנות זו ממשכנתא חודשית, אני נושא מבטי
לרחוב ועיניי חושכות. תור המשתרך מפה ועד הודעה חדשה מפאר את מורד
הרחוב בואך לדלת המסעדה.
"אמרתי לכם ! " מחייך הנהג במבט
מנצח . ומוסיף "אבל שיהיה לכם בהצלחה חברים, אריוידרצ'י ובון
אפטיטו ".
מתברר שאנחנו לא הפרימיטבסקים היחידים. התור
מאוכלס בערב רב של עמים ולאומיים ובליל של שפות מתערבב זה בזה במקהלה
קקופונית. אבל כעת שכבר הגענו, שום דבר לא יצליח לשבור את רוחנו. על מונית
בזבזנו חצי משכורת? בזבזנו ! מיטב בנינו ובנותינו מתבוססים בהרי השוף
? מתבוססים! אז נראה לכם שזה הזמן להרים ידיים? אין מצב!
אנחנו מצטרפים אפוא הישר לסוף התור, אשר מתקדם בעצלתיים כמו הפקק של ליל
הסדר בכניסה לראשל"צ.
לאחר כשעה אנחנו נמצאים כבר על סייפו של הדרור, או
במילים אחרות אנחנו בפנים. רוצה לומר עדיין עומדים בתור אבל רואים כבר את הארץ
המובטחת.
לפנינו עומד זוג מוזר, צמד חמד, הוא והיא. היא בת
70 וצפונה, עוטה חצאית מיני, גורבת גרבי משי שחורות, מתנשאת מעל נעלי לק
דלות חומר אך גבוהות עקב. כשעל פניה מרוח חצי טון מייקאפ, המנסה להסתיר את מרומי
גילה, אך נוחל כישלון חרוץ. ובן זוגה החמד, חתיך איטלקי שיצא זה אתה מאחד
הז'ורנלים המונחים כלאחר יד בכניסה למסעדה. השניים מצחקקים ומלהגים
בשפה האנגלית.
אשתי מורה בראשה על החמד, ולוחשת לי "
היי תראה את הג’יגולו הזה, מה אתה אומר? ובעודי מתפעל ממראהו של הג’יגולו ,
חולפים על פנינו ברוח סערה זוג מבוגר ונעמד בראש התור. אני מביט בהם בעיניים
רושפות, וחש את הדם העולה לי לראש. אני חושק שפתיים, מוכן ומזומן לסננן איזה
ברכה ערבית, כיאה למי שנפגע בנימי נפשו ( אנחנו הישראלים מוכנים לספוג
כל השפלה אבל להיות פראייר? זה לא בא בחשבון. )
אלא שאשתי דוחקת את מרפקה בין צלעותיי, ומפנה את
תשומת ליבי לצלקת שמפארת את לחיו השמאלית של הגבר וקובעת בנחרצות " אתו
לא כדאי להתעסק, הוא מהמאפיה הסיציליאנית ". הקללה שכבר חשבה לפרוץ
מפי, נסוגה באחת לאחור, אני בולע את לשוני, מחליף צבעים , מהנהן באנחת
הסכמה. כשלפתע המאפיונר פונה אלינו בשפתו של אליעזר בן יהודה בזו הלשון:
"אני שומע שאתם מדברים עברית, כיוון שהזמנתי
שולחן מראש, למה שלא תצטרפו גם אתם ותארחו לנו חברה?"
בנקודת זו אני חייב לעשות איזו אתנחתא קטנה ולציין, שזה לכשעצמו כמעט וגמר אותנו.
זאת אומרת יש גבול למה הבן אדם יכול לצפות? אלא שאז נכונה לנו הפתעה
הזויה לא פחות ואולי אף יותר.
בעודנו מנסים להתעשת מההלם שאחז באנו ולהשיב
להזמנת המאפיונר בחיוב . הג’יגולו שלפנינו קופץ ממקומו כנשוך נחש,
ואומר "מה זאת אומרת? בשמחה נארח לכם חברה !".
וככה מצאנו עצמנו סבים לשולחן, בחברתם של
זוג מאפיונרים, קשישה אמריקאית וג’יגולו איטלקי לארוחה קולינרית השווה
לכל נפש, לאורם הרומנטי של עששיות נפט.
אף שעל פי החוקים היבשים אין כאן אלגוריה.
הרי שנמשל ברור יש ויש.
יד לפה! גם אם הנך בטוח שעברית אינה השפה
השגורה בפיהם של סובבך,
וכלל לא חשוב אם זה בקוטב הצפוני, הירח התיכון,
או האוקיאנוס ההודי, טעות בידך! ראה הוזהרת! כאן אין מקום לטעויות,
אין סליחה ואין מחילה.
או במילים אחרות לא נזהרת - אכלת ( אותה !)
אחרית דבר.
בהמשך התחוור לנו שהמצולק איננו מאפיונר ולא
נעליים, בסך הכל איש עסקים חביב מסביון, שנמצא תדיר ברומא לרגל עסקיו ומכיר
את היטב את העיר ומכמניה ( לאחר הארוחה אף ערך לנו סיור מאלף במרצדס השכורה שלו ).
אשתו נעימת סבר, שישבה כל הערב כוססת ציפורניה, אכולת דאגה לבנה החייל . ( זוכרים
מלחמת לבנון ). ומיודענו הג’יגולו אינו אלא ילד טוב ירושלים שסיים תואר
ראשון במשפטים ולאות הוקרה קיבל מדודתו העשירה מאמריקה. תשורה צנועה
זו , בדמותו של טיול לאיטליה.
וכיון שהגיע השעה , אספר לכם בחפץ לב ובתמצית על
החוויה הקולינרית השווה לכל כיס ( בתנאי שתפחיתו ממנה את הוצאות המונית ).
המסעדה (אל תחפשו , כבר אינה קיימת ) ספונה כולה
עץ, מוארת באור עששיות. לאורכה ולרוחבה טורים של שולחנות עץ גס, כשלצדם
ספסלים תואמים ללא משענות. על התקרה פרושים קורות עץ שתי וערב, כשעל גבם
תלויים מאות נקניקים מכל הסוגים המינים והטעמים. כל סועד יושב כשלפניו צלחת עץ,
סכין חיתוך משוננת, סלסלת לחם כפרי, קערית חרדל וכן מגש גבינות שמנות ( אם
כבר אז כבר ) , כשמלצרים אטומי מבע ואחוזי תזזית, נעים בין השולחנות כשהם
פורסים נקניק לכל דכפין הישר מהתקרה לצלחתו.
אכן חוויה קולינרית ייחודית לאנשים חסרי אמונה.
או בקיצור לא לדתיים.
