מחתונה משחרר רק המוות

לפני שנים כשצה"ל עוד נזקק לשרותיי המיותרים, הדבר האחרון שרציתי למצוא בתיבת הדואר שלי, זה את אותה מעטפה חומה עם החותמת המשולשת ד.צ 3254 שלאחריה הייתי נכנס לדיכאון קליני עמוק.

אך כיום ממרום גילי, הדבר שמצליח להעכיר את רוחי היא העובדה המצערת שמדי כמה שבועות  אני מוצא בין שלל חשבונות הארנונה החשמל והמים שלי, איזה קנס על עבירת חניה או הזמנה לחתונה. משניהם אני סולד באותה מידה, אלא שהקנס הרבה יותר זול.  

כיון שכולנו שקועים עד צוואר בסוגיה זאת שנקראת חתונה ישראלית. אני רוצה לפתוח ברשותכם, במעמד צד אחד (אני עם עצמי)  דיון שרובנו משום מה נמנעים מלעסוק בו, כל אחד וסיבותיו עמו.

האמת שכבר שנים אני מהרהר באפשרויות הגלומות במיזם ליצירת אנטי הזמנה-  כזאת שתרחיק אותנו מהאירוע הכפוי הבא עלינו לרעה. משהו בנוסח:  

בס"ד

אל יהיה הדבר קל בעינכם, גם אני התחבטתי רבות בשאלה, לפני שהעזתי להציג את הדברים כהווייתם ללא כחל ושרק. תמיד ראיתי לנגד עיניי את הסכנה הטמונה, שמא מישהו מכם עלול חס ושלום להיעלב. אך כיון שאנחנו מספיק זמן יחד, והספקתם ודאי להכיר אותי היטב, מן הסתם לא נעלמה מעינכם העובדה שכל הדעות שיוצאות תחת ידי ומגיחות לאוויר העולם, הן תמיד מבית מדרשו של הילל הזקן, מתוך כוונה טובה ועם קורטוב של הומור. לכן מי מכם שבמוחו עוֹלָה האפשרות ולו הקלה ביותר של העלבות, מוטב שיפרוש בנקודה זאת לעיסוקיו השונים.

כי ביננו לבין עצמנו מתי לאחרונה באמת נהניתם בחתונה. זאת אומרת אני יודע שקשה לכם להודות בזאת אבל לא אטעה אם אומר שלמראה אותה הזמנה בלתי רצויה, גם אתם מסננים פה ושם קללה עסיסית. דומה אף שאנו רואים עין בעין את הענין כהכרח בל יגונה, ככורח המציאות, אשר לו רק ניתן היה, היינו מוותרים עליו ברצון. 

תחשבו על זה בצורה רציונלית. מתי לאחרונה הרשתם לעצמכם לצאת ולחגוג במסעדת יוקרה. הרי אפשר לספור על כף יד אחת את אותם פעמים שבילתם בחייכם בארוחת ערב זוגית. ואני לא מתכוון להמבורגר במקדונלד אלא לארוחת גורמה במסעדת שף בסדר גודל של חמש מאות וצפונה. הרי בסדר העדיפויות של רובנו הוצאה כזאת נמצאת בתחתית הסולם, אם בכלל.  

לעומת זאת, כמה פעמים הוצאתם ( רק בשנה האחרונה ) סכום גדול יותר וכלאחר יד על חתונה משמימה של מישהו, שכלל לא בטוח שתזהו ברחוב.

ומה קיבלתם בתמורה?

אני אגיד לכם בדיוק מה קיבלתם ותקנו אותי אם אני טועה -  קיבלתם קדחת בצלחת.             זאת אומרת במובן המטפורי - גם חטפתם מכות,  גם גורשתם מהעיר,  וגם אכלתם את הדגים הסרוחים.

אם אינכם מאמינים, אדרבא ואדרבא,  בואו נפרוט זאת לפרוטות.  

הנה אני מביא בפניכם חברים, את תסריט החתונה הישראלית האולטימטיבית, שרובכם ודאי חוויתם לאחרונה. כפי שהיא נראית מנקודת מבטם של הקרואים.

הכל מתחיל עוד בבית,  ואני מתכוון לוויכוח שהולך פחות או יותר ככה:

- אז מה אתה אומר מוישה?  כמה ניתן למורגנשטיינים ?  800 יספיק?

- תגידי, על מה את מדברת שרה ?  נפלת על הראש?  מי את חושבת שאני? אוליגרך?

- מה אני מדברת? , מה אתה מדבר? הלא צריך לכסות את עלות המנה?

- נראה לָךְ?  שיכסו בעצמם את המנה, תראו אותם, תפסו להם פראייר שיכסה להם את המנה, למה מה קרה ? מי מת ?  חמש מאות גג וגרוש לא יותר.  בסוף זה נגמר ב- 600 כדי שהמורגנשטניים לא יחשבו חו"ח שירדתם מנכסיכם.

מכאן הוויכוח עובר לפסים אישיים:

- אולי תחליף כבר את ז’קט הקורדרוי המצ’וקמק הזה שלך. מי עוד הולך בימינו עם קורדרוי?

- תראו מי שמדברת,  לכי תסתכלי בראי איך את נראית עם התסרוקת הזאת שלך ועם השמלה שקנית בבני ברק. 

ואז שאתם מחוממים כבר כהוגן,  מתחיל שלב השינוע לאירוע -

- תגידי שרה איפה בכלל האולם הזה? את בטוחה שזה לא בשטחים?  אני אומר לך לפי החושך והכלבים שנובחים בחוץ, שהגענו לאיזה כפר ערבי.

- בטח תגיד לי עכשיו שגם בזה אני אשמה הא..., יא חכם בלילה שכמוך !  זה מה שקורה כשלא מסתכלים במפה לפני שיוצאים מהבית. (כשזה נכתב עוד לא היה וויז)
   

או אז אתם מוצאים עצמכם מקפצים בשבילי עפר, מדלגים בדרכים לא דרכים, בינות לשדות ופרדסים, לחוצים ומפוחדים, בדרככם לגן אירועים "אולמי פון פון" בטבע הממוקמים באמצע nowhere  שבעמק הבכא.

ועוד בטרם הספקתם להתאושש מתלאות הדרך ולנעוץ את שינייכם בסיגר מרוקאי מעלה צרבות, או בנקניקיה שנפטרה בליל אמש, מתחילה סאגת טכס הנישואים שבה הנכם נדרשים לעמוד חצי שעה על בהונות רגליכם כשצווארכם מתוח לאחור בכדי לא להחמיץ חלילה את האירוע אשר לשמו באתם.

מכאן אך טבעי הוא שהמעבר לשולחנכם עובר דרך משחק סימני הדרך
- היי לעזאזל.... תגיד...אתה שם, היי,  אולי אתה יודע איפה שולחן 23 ?
   אה...זה בכלל בקצה השני, אה....  וכשכבר מצאתם סוף סוף את מקומכם אתם מתיישבים בגבכם לאירוע כיוון שעשרה מחמיצי פנים בדיוק כמוכם, שאת רובם אינכם מכירים תפסו זה מכבר את המקומות הטובים.

ובשעה שהינכם יושבים, בוהים סביב באפס מעשה, מחטטים באף ומגרדים בראש, ומנסים איכשהו ליצור קשר עם סביבתכם הקרובה, באותה שעה ממש , יצורים מוכי אפילפסיה מקפצים לצליליה של מוסיקת מזרחית מחרישת אוזניים. 

במאמר מוסגר ( אבל אף מילה למר וגברת מורגנשטיין)  בנקודה זו ברוב עוונותיי אני נוהג לבדוק את רצפת האולם,  שמא עשויה היא פל-קל. הרי לא סוד הוא  שרעש הבסים הבוקע מהרמקולים בתוספת לחץ פיזי מתון שבא במגע עם פל-קל, הינו מרשם בדוק לקריסת מערכות. 

על כל פנים מגיע הרגע שאליו חייבים להודות, נשואות עינכם מתחילת הערב – האוכל.
אוכל קדימה אוכל....

זה מתחיל בניגוב חומוס בעזרתה האדיבה של לחמנייה מתוקה. נמשך בעמידה של שעה קלה בתור להעמסת הצלחת. ממשיך בנגיסת האומצה הצמיגית שמסרבת בתוקף לרדת, או בקבב הרומני שמתעקש דווקא לטפס ולעלות.
ושאתם כבר חושבים להתפקע ומעבירים חריר או שנים בחגורת מכנסיכם להקלת הנשימה, מגיע שלב החפירות שבו הנכם עומדים לגלות ממצאים ארכיאולוגים בין נקיקי שינכם.

זאת אומרת זה איננו מחזה נפרץ לראות תריסר קשישים העוסקים במלאכת החציצה.  זר לו נקלע למקום היה חושב מן סתם שהוא עד לישיבה סודית, אחרת לא ניתן להסביר את העובדה שכולם מליטים את פיהם כמלחשי סוד. 

ולאחר שגם קטע החיטוט מיצה את עצמו, אתם שולפים באחת את ידידכם הטוב הלוא הוא הסמרטפון. ואיתו אתם עסוקים באחת מן השתיים: או במדור לחיפוש קרובים או המהדרין שבינכם בהעלאת תמונות האירוע לפייסבוק בו הנכם מכריזים קבל עם ועולם על מקום הימצאכם.


מיותר לציין שאם לא הצטיידתם מראש באוזניות נגד רעש או במכשיר קשר צה"לי, המחשבה להחליף כמה מילים עם שכנכם, משולה למשימה בלתי אפשרית.  איך שלא יהיה, מצעד המנות האחרונות קרב, ובכדי להחזיר ולו חלק מההשקעה אתם ממהרים לחטוף איזה מוס פרווה בטעם נר זיכרון, ורבע תפוח ירוק להדחקת הטעם. 

ואז סוף סוף מגיע הרגע לו ייחלתם, ובו אתם חומקים עם הזנב בין הרגלים. לא לפני שאתם מפטירים למורגנשטיינם את  המשפט:  "מזמן לא נהנו מחתונה כל כך מוצלחת".
      

כי בו נודה על האמת, הזמנה לחתונה משולה לאדם שהצמיד אקדח טעון לרקתנו.  ולמעשה לא הותיר בידנו כל ברירה או שיקול דעת אלא להיענות לה.  אולם, כשמגיע תורם של ילדינו להינשא -  אנחנו מחזירים לו מידה כנגד מידה, בדיוק באותה מטבע. 

בניגוד לאמונה הרווחת, הרי שגם מצד החתן והכלה זה לא איזה שוס גדול, איזה ביג דיל, וגם זאת בלשון המעטה. לא רק שהם לא עושים עלינו סיבוב או משהו שמתקרב לכך, אלא שבדרך כלל הצ’ק שלנו מספיק בקושי לכסוי הוצאות המפה וסידור הפרחים. כך שבסוף הערב כשהמהומה שוככת והכל ערוכים בעשיית המאזן, יוצא שכולם יצאו נפסדים ובעור שינהם.
  

בכלל אני מתפלא על העם היהודי שנחשב - איך נאמר זאת בלשון עדינה ומבלי לפגוע באף אחד?  שומר אמונים לכיסו, מבזבז את מיטב משאביו על טכס פגאני שכזה.

בעניין הזה לא נותר לי אלא לקנא באחיינו הנוצרים. אצלם מתלבשים יפה, משלשלים סכום סימלי למעטפה סגורה. נוסעים לכנסיה השכונתית  ולאחר טכס מכובד שלא נמשך יותר ממחצית השעה חוזרים הביתה שמחים וטובי לבב. מה דעתכם על סידור שכזה ? יש בזה משהו רע ?  זה לא מספיק מכובד?  מה, אחוז הגרושים בקרבם גבוה יותר?  האהבה פורחת פחות?  ילדיהם פחות מוצלחים?

לעומת זאת אצלנו, חוץ מרכישת דירה, חתונה זה הפרויקט הכי תובעני שניתן בכלל לעלות על הדעת. זאת אומרת חודשים לפני, מתחילה התרוצצות חסרת פשרות למציאת אולם המתאים לתאריך או לחלופין תאריך המתאים לאולם.

לאחר מכן המשפחה נגררת ברחבי הארץ לטעימות אין סופיות עד שהכבד קצוץ יוצא לכולם כבר מכל החורים.
זה בדיוק הזמן שמתחיל פרויקט שמלה לכלה ומבצע חליפה לחתן. ועוד לא הזכרנו את ירום הודו הספר - סליחה מעצב השיער.
כמובן המאפרת, ובל נשכח את הטבעת,  סידור הפרחים, הצלם, J.D , אלבום, רכב, נהג, ועוד כהנה וכהנה מטלות בלתי נגמרות שהדף צר מלהכיל.

ולא יפקד גם מקומם של אותן מריבות בלתי נמנעות:
- אני רוֹצָה רק את קובי פרץ.
- קובי פרץ בתחת שלי את שומעת, בחתונה של אחותך שישימו את קובי פרץ, אצלי זה רק שרית חדד.
וזה עוד כעין וכאפס לעומת תכנון מקומות הישיבה שהוא שדה מוקשים בפני עצמו שמגיע לעתים קרובות עד לכדי מהלומות הדדיות בין הצדדים.

לא יפלא אפוא שביום המיוחל הזוג הצעיר מגיע מרוט נוצות, עם הלשון בחוץ ובאפיסת כוחות. וכל זה על מה? לא באמת אני שואל אתכם על מה? על ערב אחד שאיש לא יזכור. על יום שכל מה שישאר ממנו במקרה הטוב זה אלבום תמונות להראות לנכדים.

ככלות הכל מהם נישואים?  היום אתה נשוי לפלונית ומחר לאלמונית, אז על מה השמחה הגדולה ?  אני מבין להביא ילד לעולם, להעניק למישהו חיים חדשים - זה מעשה שניתן להתכבד בו,  זה שמחה אמיתית.  אבל נישואים?

דומה בכלל שבשנים האחרונות העסק הפך למאין ספורט לאומי – בבחינת למי יש גדול יותר.

 - כמה אתה אומר היו אצלכם ?  מה ....?  לא שמעתי טוב, כמה אמרת?  שלוש מאות ?  פחחחח.... הצחקת אותי.  אצלנו היו 300 רק מצד הסבתא רבא של הכלה.

לפיכך אך טבעי הוא שאדם כמוני שחש צורך למלא אחר עקרונותיו, נישא לבחירת ליבו בטכס צנוע דל משתתפים. את הטכס ערך רבה הראשי של נהריה ברחבת בית הכנסת בנוכחותם של 15 איש כולל הוא עצמו, גבאי בית הכנסת, הכלה והוריה ועובר אורח שנקלע בטעות למקום.
ולאחר כעשרים דקות היינו כבר נשואים בדרכנו לארוחת הצהרים בפנסיון קטן בעיר.
נראה לכם שהחמצתי משהו ? שהתרגשתי פחות?  שאמי לא מיררה בבכי ?
  

אלא שמצעד הנעלבים לא אחר להגיע. זאת אומרת לא די בזאת שלא גררנו אותם 120 ק"מ צפונה לרבע עוף עם בורקס, ולא די בזאת שחסכנו מהם יום חופשה כולל דלק והוצאות נלוות שלא להזכיר את החסכון במתנה, אז במקום להודות ולברך על המזל ששיחק להם, עוד העזו להחמיץ לנו פנים כאילו שהכרחנו אותם לבלוע קופסת מלפפונים חמוצים.
למעשה עד עצם היום נותרו פה ושם כיסיי התנגדות בדמותם של כמה דודות פולניות ששרדו את האירוע הטראומטי, ואינן מחמיצות הזדמנות להדליק נר נשמה ביום נישואינו שנה אחר שנה. 

חברים, אני יודע שאני מתפרץ פה לדלת פתוחה. הלוא בענין הזה כולנו נמצאים באותה סירה, וברוב המקרים גם לא אנו הם אלה שקובעים איך יראו  פני הדברים, זהו מאין מעגל קסם שאין בו צדיקים ואין בו רשעים. יוצא שפעם אתה מפסיד ופעם אתה מופסד. כך שאיך שלא נסובב את הדברים יוצא ששני הצדדים יוצאים כשידם על התחתונה.  

ולכן, כטיפול מונע, כתרופה למכה, כאקמול לסרטן, ככוסות רוח למת - החלטתי לעשות מעשה ולהקים עמותה, או ליתר דיוק מועדון חברים שיקרא אמל"ח – לא... לא... אני יודע שאתם חושבים על אמצעי לחימה.

אבל לא היא. הכוונה באמל"ח "אגודת מתנדבים להרחקת חתונות"  שבו כל חבר ישא תג על דש בגדו ובו יכתב : "קול ששון וקול שמחה  - אך אותנו לא תמצאו בחתונה"

אולם חברים, אליה וקוץ בה. בהכירי אתכם ואת אומץ ליבכם השפוף, שלא לומר פחדנותכם הידועה לשמצה. יודע אני כי לפרויקט זה שלשווא אני כה עמל בהקמתו,  אין ממש אחיזה במציאות.  לא נותר לי אפוא אלא להיפרד מכם שפנפנים קטנים שלי, באיחולי מזל טוב, ובברכת בקרוב אצלכם, ונשתמע בחתונה הקרובה הממשמשת ובאה במהרה בימנו.

איך שלא יהיה, לפחות בפעם הבאה שתתארחו בחתונה שתקועה לכם כמו קוץ בישבן ותנעצו שינכם בסיגר מרוקאי מעלה צרבות או בנקניקיה שנפטרה בליל אמש,  תזכרו היטב מי הזהיר אתכם ראשון מפניה.     

נ.ב

רציתי רק להעיר את תשומת ליבכם למילות שירו המופלא של אברהם (יאיר)  שטרן מפקד הלח"י, שלא כמותכם, היה אדם נחוש ואמיץ לב, שכבר אז בשנות השלושים של המאה הקודמת  חזה את שעתיד לקרות במחוזותינו.
וכך כתב האיש את הבית המופלא- 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מֵחֲתוּנָּה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת. 

עת לישון

הַשֶּׁמֶשׁ יָרְדָה הָעֶרֶב הִגִּיעַ.

הַכְּבָשִׁים כְּבָר בַּדִּיר, הַסּוּסִים בָּאֻרְוָה

הַפְּרָחִים סוֹגְרִים אֶת עָלֵי הַגָּבִיעַ

חֲבַצֶּלֶת הַחוֹף  מְכוֹפֶפֶת  רֹאשָׁהּ.

בַּגַּן הֶחָשׁוּךְ נַדְנֵדָה מְשֻׁתֶּקֶת.

וְתַן מְיַלֵּל אֶת הַשֶּׁקֶט מֵפֵר,

הָעֵצִים מִתְפַשְּׁטִים כִּי הֵחֵלָּה שַׁלֶּכֶת

כְּשֶׁיָּרֵחַ חִוֵּר בֵּין עָנָן מִסְתַּתֵּר.

נִצְנוּץ גַּחְלִילִית בְּאוֹרָה מְאוֹתֶתֶת

בַּמְּלוּנָה בַּחֲצֵר נָם הַכֶּלֶב נָבְחַן

שְׂמָמִית יְרֻקָּה עַל הַקִּיר מְשׁוֹטֶטֶת

עַל חוּט תַּיִל יָשֵׁן הָעוֹרֵב הַצַּרְחָן.

צִרְצוּר שֶׁל צְרָצַר, קַרְפָּדָה מְקַרְקֶרֶת

מְרִיצָה חֲלוּדָה  הַזְּרוּקָה בַּפִּנָּה

דְּבוֹרָה הָעוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ לַכַּוֶּורֶת

וְדַחְלִיל הַנִּצָּב עַל  מִשְׁמָר הַּגִּנָּה.

  

הֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר מִצְטַנֵּף בַּמִּרְפֶּסֶת

קוּבִּיּוֹת הַמִּשְׂחָק עַל הַדֶּשֶׁא שׁוֹבְתִים.

יוֹנָה עַל גּוֹזָל  אֶת כְּנָפֶיהָ פּוֹרֶשֶׂת

וְאַלְפֵי כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם  נוֹבְטִים.  

הַבֻּבָּה זֶהָבָה  עוֹצֶמֶת עֵינַיים

וְאִמָּא בַּחֶדֶר סוֹגֶרֶת וִילוֹן

מַהֲרוּ יְלָדִים  לְצַחְצַח שִׁינַּיִים 

הִגִּיעַ הָעֵת כְּבָר לָלֶכֶת לִישׁוֹן.

מתוך הבלוג:

נכדים לקינוח בכלל בלי ויכוח

© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן

ספר הג’ונגל – או נקמה מתוקה, נחמה גדולה

את הכלל "ברומא התנהג כרומאי" הגה לראשונה התאולוג האנגלי  ג'רמי טיילור בן המאה ה-17. על פי אותו כלל הייתי נאלץ לעטות על עצמי מקטורן פראק בעת טכס הנישואין בו נישא אחיינה של אשתי לבחירת ליבו בקראקס ונצואלה, בקיץ 98. 

הייתי אומר בלשון זהירה שאם התאולוג היה חי בימינו, היה מן הסתם יודע עד כמה  אנו הישראלים מוכנים להרחיק לכת.

זאת אומרת - הכל כן. אבל פראק? עד כאן!  לא יקום ולא יהיה!

אך לא בענייני לבוש ובמנהגי המקום רציתי לספר לכם. זה היה רק מבוא לסיפור הבאמת הזוי שקרה לנו במהלך שהותנו שם שהתחיל בהשפלה נוראית. והסתיים  בנקמה מתוקה. 

הכל החל במתנה שקיבלנו ממארחנו (גיסי וגיסתי) שכללה טיול של שלושה ימים בפארק הלאומי של ונצואלה הנקרא " הפארק הלאומי קנאימה"
 Parque Nacional Canaima

על המקום ויופיו תוכלו ודאי לקרוא במקורות אחרים. אלא שרציתי להתרכז דווקא בגולת הכותרת של אותו טיול - המסע אל מפלי ה- אָנְחֵל פוֹלְס

או בשמו המקורי El Salto Ángel 

זהו מפל המים הגבוה בעולם שגובהו 979 מטרים. וניתן להשקיף עליו הן מהאוויר בטיסה, והן  בחדירה למעבה הג’ונגל וטיפוס תלול למצפה, שממנו הוא נשקף במלוא הדרו.

החבילה שנרכשה עבורנו כללה הן את האוויר והן את היבשה. מה שנקרא בפי וועדי העובדים הנופשים בטורקיה - הכל כלול.

הטיול היבשתי היה הראשון מבין השנים והחל ביומו השני.  לצורך כך העירו אותנו כבר בארבע לפנות בוקר. לאחר סידורים קצרים וארוחת בוקר מאולתרת, העמיסו אותנו על גבי סירות קיאקים  ממונעות. והחל שייט ארוך ומפותל במעלה הנהר. בסביבות השעה 11 הגענו למחנה שהוקם מבעוד מועד ע"י בני המקום האינדיאנים. 

המדריך המקומי קרא לכל מטיבי הלכת ובעלי הכושר הגופני שביננו ללכת בעקבותיו. כשהשאר מוזמנים להתענג על מנעמי המחנה. מובן מאליו שנמנתי עם מטיבי הלכת ( כבוגר סיירת השק"ם הדבר נראה קטן עלי.)  זאת אומרת נראה לכם שאני והקטן נפספס הזדמנות בלתי חוזרת שכזאת ? נראה לכם שנוותר על עסקה ששולמה עבורנו מראש ? דיל הוא דיל. כסף משוחרר לא יוחזר.

נפרדו אפוא מהאישה לשלום, ומפלחי האננס שהוגשו לנו במחנה בלהתראות. והצטרפנו לקבוצה היוצאת בדרך למצפה.

פה המקום להזכיר את הדבר שבלעדיו סיפור זה כלל לא היה מגיח לאוויר העולם. אני מתכוון לאיטלקים שבקבוצה. או ליתר דיוק לאיטלקייה מצודדת אחת אשר הקרינה סביבה אור נגוהות של יופי וטוהר. ונדמה שירדה והצטרפה אלינו כמלאך משמים.

כדי שיהיה לכם שמץ של מושג על מה אני מקשקש, דמיינו ברוחכם שיבוט של בר רפאלי, חטובה תמירה ושזופה, בעלת פני מלאך לבושה במכנסי חאקי קצרים, חולצת טריקו לבנה, נועלת נעלי בד לבנות, כשלראשה מצחיית טניס וזנב סוס המשתפל במורד צווארה. 
אם הצלחתם לדמיין?  סימן שאנחנו בראש אחד ואפשר להמשיך ולהתקדם הלאה. 

ההשפלה.

כאמור אנחנו שמים פעמינו לעבר המצפה, בעקבות המדריך המצעיד אותנו במעבה היער. הלחות שעולה על זאת שבתל-אביב באמצע אוגוסט, רק הולכת וגוברת ככל שאנו מעמקים חדור. ובשלב מסוים אף חוצה את רף 100%. אנחנו נוטפים מכף רגל ועד ראש, כשהרהורי כפירה ראשונים חולפים במוחי ההולך ונמס. אלא שאנו מצויים כבר בנקודת אל חזור. והמחשבה על נסיגה בשלב מתקדם זה, כלל אינה באה בחשבון.

בצוק העיתים ובנסיבות שנוצרו, הדבר היחיד שמפיח בי רוחות של תקוה, ועוזר לי לגרור את עצמי ואת הקטן הלאה זאת האיטלקייה, הצועדת כאילו יצאה לטיול בוקר קליל בהרי טוסקנה. פגעי הלחות והטבע המכים באנו ללא רחם, חולפים על ידה כמשב רוח מרענן.

אלא שעכשיו מתחיל גם שלב הטיפוס, מה שאינו משפר כלל ועיקר את מצבנו. נהפוך הוא. אנחנו הולכים ונמוגים, הולכים וכלים. וככל שהזמן חולף אף מתפוגגים ונעלמים לחלוטין. דומה שלמתבונן מהצד אנחנו נראים עתה כמו צילה של רוח רפאים המדדה במעלה ההר. אני אף מתחיל להרהר באפשרות המתקבלת על הדעת שאשתי לא תזהה אותנו לכשנשוב, בתקווה שבכלל נשוב.

הנה כי כן, טיפוס של שעה ומחצה מביאה אותנו סוף סוף למרום המצפה ( שוודאי נקרא בתרגום חופשי  "תהיה מנוחתם עדן" )  ממנו נשקף המפל ברוב תפארתו. אלא שאותנו הוא מעניין כמו השלג דאשתקד.

מתנשפים וכואבים, אנחנו עסוקים עתה בליקוק הפצעים, בהרגעת פעימות הלב ההולם בחוזקה בקצב הסמבה. ובניסיונות שווא לשוות לנו חזרה צלם אנוש. אלא שלמראה האיטלקייה הניצבת במלוא הדרה לא ניתן להישאר אדיש. מה שמוכיח לי, ולא בפעם הראשונה - שהגברת היא בכלל חייזר שלא מן העולם הזה. או לחילופין היא היא אחת משבעת פלאי תבל.

חולצתה הלבנה - צחה כשלג.  נעליה - כאילו נקנו זה מכבר בכיכר המדינה. פניה המצודדות וגופה התמיר - שפתיים ישקו. חזותה כאילו נגזרה הישר משער מגזין האופנה ווג. כל כולה אומרת הוד, הדר ותפארה.

קנאתי בוערת בי כאש בשדה קוצים ומאימת להפכני לעפר ואפר. אני חש מובס ובעיקר מושפל. מקלל את יומי ואת אימי שהבאתני לעולם. וזועק לריבונו של עולם 
- בשביל זה בחרתנו מכל העמים ?
- לשם כך הוצאתנו ממצרים ?
- בעבור זה נתת לנו את התורה ?
כדי שאיזו בלונדינית ארית עם עיניים כחולות, אוהדת מושבעת של מובילג’ירג’י וארזה,  תעשה לנו בית ספר.
לא חראם ?


הנקמה

למחרת, אנחנו ביומו האחרון של המסע. לפנינו עדין גולת הכותרת או בלשון אחרת הטיסה המיותרת למפל. כאילו לא סבלנו די לראותו מלמטה, בעוונותינו נראה אותו היום גם מלמעלה. אני מתנחם בכך שהפעם אין הדבר כרוך במאמץ פיזי מיותר. ובעיקר מהעובדה שתחסך מאתנו ההשפלה הנלוות אליו. 
אלא שנחמתי היא קיצרת מועד ואינה מחזיקה מים.

למראה המטוס שאמור להטיסנו אני חוזר בי באחת. הדבר הזה הקרוי בטעות מטוס אינו אלא סימולטור להתקפי לב, שיוצר איפשהו בראשית המאה הקודמת. והאישיות האחרונה שהסכימה להניח בו את כף רגלה, היה מן הסתם לא אחר מאשר הלורד בלפור ב1917 רגע קט לפני שעשה טעות היסטורית וחתם על הצהרתו המפורסמת.

גם בעלי הדמיון הפורה,  אינם מסוגלים לדמיין את הצרה אליה נקלענו שלא בטובתנו. אינני מבין עד היום איך בכלל הועלנו לעלות על זב חוטם מצורע שכזה. הפולט ממעיו קילוח דק של נוזל שחור. ומגחונו המצולק נושרים פיסות פח חלוד. 

מה שמכניס בי שמץ של אופטימיות זהירה זו "המלאכית הלומברדית".
הפעם היא מופיעה במכנסי ג’ינס משופשפות עוטה חולצה בהירה הקשורה מעל שיפולי טבורה, המכסה טפח ומגלה טפחיים.
אני חושב לעצמי שאם כבר ליפול ממטוס באמצע היער, מוטב שיהיה זה בחברתה של היפיפייה מארץ המגף.

על כל פנים, דיילת חמורת סבר וחמושה בשפם דק, ממקמת אותנו במקומותינו ומרעיפה עלינו שפע של הוראות בלתי מובנות הנבלעות ברעש המחריש אוזניים.

הדלתות ננעלות, כשהקומפרסור הגונח מתחיל בתזוזה לפנים. וככל שהוא מתקדם רעש מנועיו רק הולך ומחמיר. מבלי להיות רופא מומחה ניכר כי הדי צליליו מרמזים בבירור על מחלה חשוכת מרפא ממנה סובל הנ"ל.
אותות המאמץ ניכרים בקולו. הוא משתעל, משתנק, מתעטש ומכייח. כשצמרמורות אוחזות בין כתליו ומרעידות את כנפיו. כל כולו מחשב להתפקע.

הנה כי כן הטייס משחרר בלמים ושלב ההמראה החל. המטוס מאיץ על המסלול ומתקדם במהירות אל שלב ההינתקות. אלא שלפתע כמי שכפאם שד,  מנועיו של המטוס גונחים אנחות גסיסה, נושמים את נשמתם האחרונה וממאנים להמשיך ולמלא את ייעודם.

כטובע הנאחז בקש, אני פולט אנחת רווחה. אולי הפעם שיחק מזלנו והמטוס התקלקל. מה שאומר שבעוד רגע קט  נצא לאוויר העולם חופשיים ומאושרים ובעיקר חיים. או במילים אחרות מלאך המוות הממתין לנו כבר בקוצר רוח (כשהוא מחכך ידיו בהנאה כשריר ניגר בקצה פיו) יאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

אלא שאז כמו בתסריט אימה מסרט סוג ז, הטייס מניע את המנועים מחדש והמטוס שב על עקביו לביצוע ניסיון המראה נוסף וחוזר חלילה.  

בשלב הזה כבר אינני חש מאומה. נשמתי העלובה פורחת מגופי ומרחפת מעל ראשי הנוסעים וחולפת  גם על פני המדונה אשר מצידה מצחקקת עם שאר חבריה, כאילו היו משתתפיו של נשף מסכות, בסטירה של פליני. 

אף על פי כן, בניסיונו השלישי או הרביעי ( מי סופר ) המטוס צובר תאוצה והוא ניתק סוף סוף מעל פני האדמה.
כשהטייס מצדו מנווט את מטוסו בידיים בוטחות. פעם בהטיה ימינה ופעם בהטיה שמאלה. פעם בנסיקה מעלה ופעם בצלילה מטה.
אינו מחסיר מנוסעיו כל מכשלה מהמורה או משוכה הנקרת בדרכו.
מה שבזמנים אחרים היה ודאי מוציא את בני מעיי לטיול חוצות. אלא שהפחד משתק אותי לחלוטין ולמעשה אני משול לבר מינן שהחזיר ציוד בטרם עת. והגיע לעולם שכולו טוב בעל כורחו.

ואז מתהום הנשייה, מקצהו הזוהר של המסדרון הלבן המוביל למנוחה אחרונה, בוקעים קולות מעלי גירה הנשמעים לי מוכרים. אדים מהבילים של צחנה עולים באפי וממלאים את חלל המטוס. לפתע אני נעור לחיים ונוכח לדעת ששלב הנקמה הגיע.

אותם איטלקים מגזע עליון, צאצאיו של נירון קיסר, קליגולה ומוסולני ובכללם גם מושאת הערצתי, מחזירים את נשמתם לבורא בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

בין לבין הם מנסים לשאוף חמצן נקי לריאותיהם המתכלות, אלא שאוויר המטוס רווי באדי תחמוצת הפחמן,  מה שרק מגביר את סבלם.
האיטלקייה שלי משנה את פניה באחת. צבע עורה הופך לאפור ירקרק. שערה החלק מתכסה דבלולים דבלולים ושאריות ארוחת הבוקר ניכרים בין קפלי בגדיה. עיניה המאדימות מאימות לבקוע מחוריהן. וכעת היא מזכירה לי יותר את ציון ברוך ביום רע, מאשר את בר רפאלי. היא וחבריה מתבוססים בקיאם מקללים את יומם ומביטים בי במבטי הערצה וקנאה.

ולי לא נותר אפוא אלא לחייך חיוך נדיב של מנצחים.
הנה כי כן באו לקיצם ימים רעים, תפילותיי למרומים נענו במלואם, הנקמה המתוקה שלי הושלמה.
ובה לציון (ברוך) גואל.

 י.....ש...  !!!!     

    

הערה :
בערך שנתיים  לאחר מכן  מטוס מהסוג הזה בדיוק ומלא בלא מעט ישראלים נחת נחיתת אונס
בסביבה הקרובה.  כל הנוסעים חולצו בשלום,  אלא שהטראומה נשארה לכל החיים.


לדף הבא

INNUENDO – QUEEN

תרגום השיר innuendo של להקת Queen
קישור לשיר של QUEEN
© כל הזכויות שמורות למשה שיינרמן

Son of a Bitch

  או כיצד קבלתי עונש קצת מוגזם.

אני מרשה לעצמי לעשות אתנחתא קלה מהמעשיות שלי ולעבור למתן עצות. יותר נכון לעצה שימושית אחת שתעזור לכם קוראי היקרים (ההולכים ופוחתים) , לצלוח את מה שנשאר משנות חייכם הנותרות בשלווה ורוגע. 

אני רואה בה את תרומתי הצנועה לחברה ולקהילה.
כיון שעצתי זו לא תסולא בפז קחו אותה או הניחו לה, אבל אל תאמרו שלא הזהרתי אתכם. למען האמת אני רואה כבר בעיני רוחי את הדוור השכונתי, כורע תחת נטל מכתבי התודה שאני עתיד לקבל מכם. 

  

מדובר אם כן בעצה המיועדת בעיקר לדור הצעיר שבינכם, החי בבית משותף, בדירה שבין כתליה מתרוצצים ילדכם זבי החוטם, השולטים בכם ביד רמה, ואוחזים אתכם בנקודות רגישות ומרכזיות בגופכם, וכל מה שחסר להם בחייהם חסרי הדאגה היא חיית מחמד.

שלא תבינו אותי לא נכון. למרות שנוכחתם לדעת שהנני מיזנתרופ לא קטן, הרי בכל מה שנוגע לחיות מחמד, אני דווקא בעד, בעיקר אם לא אני צריך לטפל בהם. זאת אומרת אם הילד מוציא אתכם מדעתכם בדבר אימוצו של איזה רמש ארסי בדמותו של נחש קוברה זה בסדר מצדי, או לילדה שלכם מתחשק חלילה לגדל דוב גריזלי בקופסת נעלים, גם על זה אין בינינו מחלוקת. שלא לדבר על תוכי, אוגר, צב או חתול סיאמי.

יודעים מה?  אפילו כלב זה בסדר ובלבד שיהיה גור בן יומו שהבלי העולם לא השחיתו עדין את מוחו הרך, ומחשבותיו נשארו טהורות וצחות כשלג.
ולמי שטרם ירד לסוף דעתי -
כוונתי לכלב נורמלי שלא נזקק למנת פרוזאק יומית או לפסיכולוג צמוד.

אולם לקחת כלבה קוקו עם ראש חולה, ולהכניסה למיטה בריאה,  זה כבר עסק אחר לחלוטין. תאמינו לי אני יודע על מה אני סח, הייתי שם. נכון יותר בטיפשותי כי רבה,  גידלתי אחת כזאת כמעט עשור שלם. 

הכל החל בבוקרה של שבת אביבית שלא בישרה על האסון העומד לפתחי, כאשר ילדיי המסתערבים עשו בי סיכול ממוקד.
הם טענו שילדים חייבים לגדל כלב, כיון שזה מפתח את אישיותם ומכניס שקט פנימי ואיזון נפשי בין הצד הקוגניטיבי לבין הצד האמוציונלי שבהם.

שיחות מאין אלה הן בדרך כלל שדה מוקשים לאבות בלתי זהירים כמוני.
אך כיון שלא ראיתי את הנולד, הסתפקתי בהמהום קל ובהינד ראש סתמי. ונהגתי על פי הכלל שאם אינך מבין בנושא מוטב שתשתוק ותתעלם. 

אך משנוכחו זאטוטי שאינני משיב מלחמה שערה, וצריך לומר ביושר תפסו אותי, כמו שאומרים - עם המכנסים למטה, הם המשיכו להכות בברזל בעודנו חם. והצהירו בפסקנות את המשפט שאוי לאוזנים שכך שומעות :  "מחר בצהרים אנחנו מביאים הבייתה כלבה בת שנתיים העונה לשם פפסי".

או או... בשלב זה התחדדו חושיי, קצתי מתרדמת הטיפשות -שדבקה בי ונכנסתי לעובי הקורה לסכל את הרעיון הנלוז בעודו באיבו. וגרסתי שרק על גופתי המתה יקרה כדבר הזה. ובכלל הוספתי ושאלתי שאלת תם ( כאילו שהתשובה לא הייתה נהירה לי )  מי לדעתכם יטפל בקוקה קולה הזאת שלכם? 

כאן המקום להעיר - למי שציפה שאקבל רוח גבית מאשתי ברגע מכונן זה, אינו מבין על מה הוא סח. אינני יודע איך זה אצלכם חברים ?  אבל מאז שאשתי נישאה לבחיר ליבה שהוא במקרה אני, היא תופסת פוזיציה בספסלי האופוזיציה ומגישה נגדי השכם והערב הצעות אי אמון. 

בכל אופן דברי גרמו לדרדקים היקרים שלי לגחך ולא נראה שדברי עשו עליהם רושם עז, בעיקר לא גופתי המתה. דומה שידעו שרכיכה שכמותי תלחם ברעיון הנואל עד הכדור הראשון ותו לא.
ובהזדמנות חגיגית זו הם אף נשבעו בפניי שבנושא הטיפול אין לי כל סיבה לחשש ודאגה. וכי למעשה הנני מתפרץ לדלת פתוחה כיון שהם עומדים להתחלק במטלות הרבות הכרוכות באחזקת הכלבה, לרבות ירידה של שלוש פעמים ביום לעשיית צרכיה - לא עלינו.

ואני פוץ קטן שכמותי, בלעתי את הלוקש.

גבירותי ורבותי, קוראי ההולכים על שתיים, קהל נכבד - זה בדיוק המתכון ההופך בן אדם  מן המנין שלא חטא לא עווה ולא פשע לעבד נרצע למשך עשור שלם.

ועל שום מה? לא באמת ! אני שואל אותכם על שום מה ?

על טעות אחת לא מחויבת המציאות שנעשתה בהיסח הדעת, ברגע אומלל של כסילות.
כי על מה אנחנו בעצם מדברים פה?

על הריגה של מישהו חס וחלילה?

על שוד בנק השם ישמור ?

על דריסה בשכרות לא עלינו ?

לא ולא !
הרי על דברים חמורים מאלה משיתים פה עונשים מגוחכים של שלוש עד חמש שנים וגם מהם גורעים שליש.
אז עשר שנים?  על טעות בשיקול הדעת?  על רגע נדיר של חולשה?  אינכם חושבים שזה טיפ טיפה מוגזם?

על כל פנים מאותה שבת אביבית כל המשאבים הנפשיים שלי הופנו  לנושא אחד ויחיד, כיצד לרצות את הוד מעלתה הנסיכה פפסי, שעשתה בי כבתוך שלה.

זה לא שלא היו בינינו פה ושם כמה רגעי נחת. זה לא שהדברים עמדנו חו"ח על סף פיצוץ. ניתן בהחלט לקבוע שהיחסים בינינו התנהלו על מי מנוחות. אלא בכדי שזה יקרה נאלצתי שלא בטובתי ליטול שלוש פעמים ביום כדורי הרגעה, ולשכב על ספת הפסיכיאטר פעמיים בשבוע.

ובשעה שחברי נהנו ממנעמי העולם, ישבו על מרפסת ביתם בתחתונים וגופיה על כוס וויסקי, והפריחו לאוויר טבעות עשן מסיגר קובני ריחני.
הזמן שלי הוקדש לאילוף הסוררת.
כי זאת עליכם לדעת חברים, הכלבה הזאת נקמה בי מהרגע הראשון להכרותינו. ויצר הנקם שבה .... או הו..... מוטב שלא ארחיב בנושא, כיון שרק למשמע הדברים, שבים ועולים בי סיוטי העבר מתהומות אפלה נשכחים.

  

אין לי מושג מדוע היצר בער בה כפי שבער ?  כנראה שסיבותיה היו עמה.  וגם לו אדע, הדבר לא יגרע כהוא זה מהנזקים הבלתי הפיכים שנגרמו לי בעטיה. אבל האמת ניתנת להיאמר, את מה שלא הצליחו לעשות מוריי המלומדים במשך תריסר שנים, היא עשתה לי מן הרגע הראשון.

או במילים אחרות - היא עשתה לי בית ספר.

הנייר צר מלהכיל את כל מעלליה, אציין רק שהדבר שתסכל אותי והכניס בי רוח נכאים, היה לראות את מר קלופשטוק השכן הַיֵּקֶה, שגר בבנין שמול, יורד בוקר בוקר בנעלי הבית החומות שלו,  גורר אחריו את השנאוצר החביב ( שאגב דמה לו שתי טיפות מים) קד קידה ואומר לי  "פוקר טוף אדון שאיינמן"  ולאחר שהות קצרה של דקה או שתיים היה נבלע חזרה בפתח ביתו כשהוא שמח וטוב לבב, כשחיוך מנצחים נסוך על פניו. 

זאת אומרת בעוד שהשנאוצר הגאון שלו מיהר לחזור חיש מהר לביתו,
להתענג על אוויר המזגן ביום קיץ לוהט,
או להתחמם מול האח הבוערת ביום חורף סגריר.
בעלת ה-IQ הנמוך שלי לקחה את הזמן ושיחקה איתי במשחק ההורדות -
סבלנותו של מי תפקע, רוחו של מי תקצר, ומרירותו של מי תגבר.

לא יפלא אפוא שנזקקתי לפסיכיאטר פעמיים בשבוע, שהיה מרגיע אותי ואומר לי שחוץ מכמה ברגים שהתרופפו בראשה, הכלבה דווקא בסדר, ואני הוא זה שצריך לאסוף את עצמי  ואגב כך סוחט מכיסי את מיטב מרשרשי.

הבנתם את הקטע?
בכדי להגיד לי שאני חייב לאסוף את עצמי נזקקתי להלוואה בשוק האפור.   

אתם ודאי חושבים לעצמכם שזה ענין פעוט של מה בכך?
זאת אומרת,  אני רואה כבר בעיני רוחי כיצד אתם מנפנפים את ידכם בתנועה מזלזלת ומבטלים את עצתי כלאחר יד. ואומרים לעצמכם מה הוא רוצה מאתנו התרח הזה.
מה הוא בכלל מבלבל את הביצים?
כאילו מה? נראה לו שאנחנו פראיירים ? עשו אותנו באצבע? למה, מי הוא חושב שהוא בכלל הקקה הזה ?
הרי אם וכאשר יקרה לנו כדבר הזה נדע להתמודד עם המצב. עברנו את פרעה נעבור גם את זה. 

ואני אומר לכם הרף.
גם אני נפנפתי כלאחר יד. גם אני גיחכתי לשמע האזהרות. גם אני אמרתי - לי זה לא יקרה, גם אני חשבתי בדיוק כמוכם.
אז חשבתי !
למה מחשבות עולות כסף? למה כדי לחשוב צריך כישורים מיוחדים? הרי כל טמבל חושב לפעמיים פה ושם.

אולם כשזה מגיע לכדי ביצוע.... הו בביצוע....  פה אנחנו די רופסים, הייתי אף אומר חסרי חוט שידרה לחלוטין, שלא לומר סמרטוטי ריצפה חד פעמים, בפרט בכל מה שנוגע לילדנו. 

ומהכרותי אתכם קוראי היקרים, אין לי צל צילו של ספק שאתם תיכנעו בקלה כחמורה.
ואפילו מבלי להניד עפעף ואף תשבעו בכל היקר לכם שבכלל אתם הם שהגיתם את הרעיון. לכן קחו את הצעתי הידידותית, הפנימו אותה היטב היטב, ניצרו אותה באחת המגירות שעדין נותרו פנויות במוחכם. והיכונו לשלוף אותה ביום פקודה.

כמו כן והיה ומצאתם את עצתי ראויה ומועילה אנה שתפו בה גם את ידידכם מכרכם ובני משפחתכם ויפה שעה אחת קודם.
יתכן שבשעה זו, שבה הנכם מהססים, כשהספקות עדין מנקרים במוחכם. בדיוק בשעה זו איזו כלבה קוקו מתנחלת לה אצל מי מהם.
ואז - אוי לאותה בושה, אבוי לאותה כלימה, אנא אתם באים ?

ככלות הכל הכלב הוא ידידו הטוב של האדם , אבל ארוחות חינם תמצאו רק באגדות.